לפני שנה נסענו לאמריקה. נער הזהב, גורת הדבש ואני. נסענו אל אבא-סבא. בתוך סערת רגשות גדולה שאז בלהט האירועים גרמה לי לאסוף את השניים ולעוף רחוק ככל שיכולתי לאן שיכולתי מתוך תקווה שממרחק נצליח לנוח וקצת להחלים. היה ב"מסע" הזה הכל מהכל. וכמו כמעט תמיד בסופו של דבר וממרחק

אנחנו בתנועה מתמדת חושבות, מנסות, משקיעות, מקוות לטוב. לכל אחת מאיתנו יש את הקול הפנימי שמלווה אותה בכל רגע ורגע. כאשר אנחנו ביחד עם בני או בנות הזוג שלנו, עם הילדים ובני המשפחה המורחבת. עם החברות. וכשאנחנו לבד עם עצמנו. וכשאנחנו לבד מה לוחש הקול? האם אנחנו משבחות אותנו על

  אני זוכרת אחר צהריים אחד, בת עשרה צעירה מאד, ואני מקדימה לחזור הביתה מחברה. כשאני נכנסת הביתה אני "תופסת" את אמא שלי מכינה לעצמה "לחם מטוגן". והמשפט הראשון שיוצא לה מהפה הוא : למה הקדמת, לא רציתי שתראי אותי עושה את זה!!! נכנסתי הביתה ואמא שלי הכינה לעצמה לחם

בכלל תכננו לנסוע לגן החיות התנכ"י אבל וירוס בטן עצבני במיוחד התביית על תמרה. הייתה אכזבה, כצפוי ולפנינו נפרסה שבת שלמה, ילדה ואמא הרוסות מלילה בלי שינה ומתבגר טעון כתותח בחומר ממנו נוצרות אגדות על גיל ההתבגרות. עשיתי מה שיכולתי, נימנמתי על הספה משך שניים וחצי סרטים של דיסני. בחשתי

  אתם מכירים את הגישה הזו ששולחת אתכן להאיר נקודות בחיים שלכם באור אחר? להתבונן מזווית שונה על אותן העובדות ולהסיק מסקנה אחרת, כזו שתאוורר לכן את הבפנים ותאפשר לכן להמשיך בדרך. בדרך כלל זה מעצבן. אם אתנסח בעדינות. בדרך כלל אנחנו מוזמנות לקחת חלק בניסוי הבלתי נתפס הזה כשרע

רגע בזמן. קצת לפני שמונה בערב. גשם בחוץ ובאלוף שדה פקוק. תמיד פקוק. נער הזהב ואני באוטו. ושקט שמונח עלינו ובין שנינו כמו שמיכה מגרדת ודחוסה. שקט שהוא ההיפך ממה שקורה בתוך שלנו. קחי אותי לאבא הוא מבקש חצי שעה קודם. ואל תעלבי. זה לא קשור אלייך. אני חולה  והכל

באופן ממש פרדוקסלי (ניסיתם אי פעם להסביר לילד סקרן את המילה פרדוקס?) המושג "דרך" מקבל משמעויות שונות ברגעים שונים. כמו הרבה מהמושגים שנוכחים בחיינו. תלוי בזמן, במקום שלנו אל מול הדבר. בתחושת ההצלחה או אי ההצלחה שלנו בהקשר לאותו מושג. נו הבנתם. אתם מכירים,הרי לא המצאתי שומדבר חדש. בימים אלה