לפני שנה בדיוק העלתי פוסט "פרידה אחת משש".
סיפרתי בו על היום הזה בשנה בו עוזבים הילדים את המשפחתון לחופשת הקיץ והרגשות מערבולת.
שלהם ושלנו. של הצוות הצעיר.
השנה שהסתיימה שונה מאד מזו שקדמה לה.
לפני שנה הייתי בטוחה שבתום השנה הזו נעזוב. בטוחה. יודעת ומשוכנעת.
לשמחתי משהו השתנה. בי. השינויים האלה שזוחלים לאט ובשקט עד שיום אחד הם פשוט נוכחים. הם האמת האחת והיחידה ומה שהיה קודם נראה כעת לא קשור ורחוק כל כך.
השנה הייתה שנת התקרבות. שנת חיבורים ונגיעות.
שנת גילויים, חלקם מכאיבים נורא. חלקם מפחידים. יחד היינו במקומות איומים .כמה ידיים החזקתי. כמה לילות ללא שינה. כמה דמעות ניגבתי.
כמה השגים ספרתי, חלקם קטנים ממש אך משקלם זהב.
זו הייתה שנה מאתגרת, כן גם זו שלפניה וגם זו שהייתה לפני..
שנה של ניסוחים מחודשים. של ציוני דרך.
ושוב בדיוק כמו לפני שנה בארבע אחרי הצהריים יאספו כולם, חוץ ממי שלא, מילים ושקית ממתקים ופרידה.
אחת משבע. ובניגוד לשנה שעברה הפעם אינני יודעת כמה פרידות כאלה בדיוק עוד יהיו עד שתגיע האחת שאין כמוה.
אינני יוצאת בהצהרות. אני לא מבוהלת, לא מפרפרת. לא חשוך לי, דווקא רואה את הדרך.
לאורך השנים כאן בכל פעם עלתה מחדש סוגיית האהבה.
האם ניתן לאהוב בתפקיד? האם בכלל תפקידינו לאהוב? או לטפל? האם אפשר לטפל באמת, טיפול דואג ומסור מבלי לאהוב?
האם זו האהבה שאנו מרגישים לילדים שלנו? שהיא טבעית לי, האהבה שנולדה עוד לפני שנולדו ילדי.
איך מצמיחים אהבה? הרבה שאלות שאלו אותי לאורך השנים על ה"עבודה" הזו. אחת מהן הייתה "האם את אוהבת אותם?"
השאלה הזו (בצרוף המינוח "עבודת קודש") תמיד גרמו לי אי נוחות.
איך אפשר לאהוב חבורה מגונת של ילדים שכל אחד עולם. לפעמים הם נגישים, לפעמים דוקרים. לפעמים מאיימים על שפיותך, על חייך אפילו על שלמות התא המשפחתי שלך. הם עלולים לקלל. לשקר. להעליב ממש. הם עלולים לשבור לך את הלב.
הם לגמרי יכולים לפרק לך את הבפנים כשיספרו לך לילה אחד משהו קטן שקרה להם.
הם אמיצים. ופחדנים. הם רוצים שתאהבי אותם ואז מאשימים אותך בזה שאת איומה.
הם מתקרבים ומתרחקים. מצחיקים וגורמים לך לבכות. אז איך אוהבים אותם?
ככה. פשוט ככה. לאט. אוהבים אותם לאט לאט. כל אחד בקצב שפועם הלב שלו ושלך.
ומה שמפתיע ממש זה לגלות שגם את מי שלא האמנת שתצליחי, וניחמת את עצמך בזה שלא נורא, את סומכת על תחושת האחריות ועל היכולות המקצועיות שלך, תוכלי לטפל בו טוב גם ככה, אז גם את אלה לבסוף את מגלה ברגע אחד סתמי לחלוטין כשאת מגישה לו אוכל או נתקלת בו בשובו או בלכתו מאיפה שהוא שאת אוהבת. שגם הוא תקע לו יתד בלב שלך.
וכמה רחב הוא הלב. גדול מסך חדריו. מגודל אגרוף.
שלושה עשר ילדים. לכל אחד סיפור. וחיוך משלו. לכל אחד המסלול שאותו ילך ובו יאבד לפעמים.
זה שבועט וזו ששוכבת מכוסה. זה שצוחק גם כשעצוב וזה שאין לו מה להגיד. זו ששואלת שוב ושוב וזה שיש לו תשובה להכל.
זו שתמיד מסדרת וזו שלא מוצאת כלום. זה שיגיד הכל וזו שלא תספר כלום.
אוהבים אותם לאט. זה לוקח זמן להצמיח אהבה. זה תהליך. זו למידה.
כמה גמישה היא האהבה. כמה צורות לה וצבעים.
היום הם ילכו. לחמישה שבועות. האהבה תשאר. תמתין להם כאן כחדרנית מסורה. תאבק ותאוורר את החדרים וכשיגיע היום וישובו תציע את המיטות תרחץ את הרצפה ותחכה.
זרועותיה פרוסות. שיבואו חזרה.
השארת תגובה