-
בבקשה הציגי את עצמך בחמישה משפטים. חמש נקודות מבט על מי ומה את.
נועה ברקת, נשואה לשרון כבר 35 שנה, אמא לשלושה ילדים גדולים, יועצת ביוגרפית, בעלת אדמה – בית הוצאה לאור לחוכמה נשית מתחדשת. עורכת ספרים, משוררת, בלוגרית, מציירת גוזרת ומדביקה, סורגת וחולמת. חיה ונודדת בארץ במשאית בית אדומה בשם 'הביתה.'
-
מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?
החלום הראשון היה להיות אמא. אני זוכרת את עצמי בגיל 14 מנסחת מחשבה ברורה שאמרה שקודם ילד ואחר כך התפתחות רוחנית ומקצועית. וככה באמת היה. הלידות והילדים חיברו אותי לעולמות התוכן שבהם אני חיה כבר שלושים שנה. החלום השני היה לכתוב. כתבתי שירה מגיל שבע. רק בגיל 54 פרסמתי את הספר הראשון. היו הרבה סיבות והן מרוכזות כאן.
-
האם את מרגישה "גדולה"? האם החלום ההוא עדיין מדבר איתך ואלייך?
כן! אני מרגישה גדולה. סוף סוף הגעתי לגיל האמיתי שלי! גדלתי לתוך עצמי. החלום, ככל שהוא מתגשם, גם גדל ומשתכלל. עכשיו אני רוצה עוד ספר שירה (כבר בדרך) ואני רוצה קהילת קוראות שתתמוך בספרים שנשים רוצות, ובטח יהיו עוד חלומות. למשל, כמו החלום שאני מגשימה עכשיו – לנדוד במשאית בית ברחבי הארץ.
-
מהו הרגע החביב עלייך ביום?
בסביבות שתיים בצהריים, במיוחד אחרי יום עבודה פורה ומוצלח, אני הולכת שלושה צעדים למיטה וסוגרת עיניים לשנ"צ. זה מין רגע כזה של סיכום יום, בלי שהיום לגמרי נגמר.
-
האם ועד כמה העסיק אותך או מעסיק אותך המשקל שלך?
המשקל מעסיק אותי מאז ומתמיד. כבר כילדה בשקילה השנתית בקיבוץ היו שנים טובות (ברשימה ששמו על לוח המודעות לא הופעתי ראשונה) ושנים גרועות. בשנים האחרונות רזיתי קצת כשהתחלתי לרוץ. אבל המשקל מטפס בחזרה. עשיתי כבר הכול – בלי גלוטן וסוכר, פליאו והאחים גיל, מירי ושירי וכל מה שיש. מחריד. הייתי רוצה להיות יכולה פשוט לאהוב את הגוף שלי כמות שהוא.
-
מה המשפט שהכי היית רוצה להגיד לאמא שלך ולא אמרת? מה הכי היית רוצה לשמוע ממנה?
אמרתי לאמא שלי את הכול. במיוחד בארבע השנים שהייתה חולה והייתי איתה הרבה. כמה ימים לפני שנפטרה, זכיתי לשמוע ממנה שהיא אוהבת אותי ואמרתי לה שאני אוהבת אותה. זה היה רגע זהוב שמחק לאחור את כל האזורים האפלים שהיו ביננו. רגע שהזכיר והנציח את האמת – שאנחנו אוהבות זו את זו.
-
מהו ה"אוורסט" שלך? איזו פיסגה את מרגישה שכבשת או מקווה להצליח לכבוש?
עריכת הספר "ערות" של תמר מור סלע היה שיא לא צפוי בקריירה שלי, רגע אחרי זה הוצאתי ספר שירה בגיל 54, ועכשיו אני עובדת על רומן מתח ארוטי שאני מקווה לסיים בקרוב. לא קל לגמור אותו….
אני מאד מאושרת מההוצאה לאור שלי ומהספרים שמגיעים אלי. אני רוצה להגיע למצב שכל ספר שכתבה אישה ומכיל ידע נשי חיוני – יעבור דרכי. זה קצת מגלומני, אבל אמרנו אוורסט לא?
-
מהו הפריט הכי צבעוני שיש לך?
אני אוהבת צבעים. ובדרך כלל משלבת אותם בלבוש שלי. מאחר ויש לי מקום במשאית הבית רק לארבע שמלות, שני זוגות נעליים ושלושה זוגות מכנסיים ושלושה סוודרים– הגבלתי את עצמי לצבעים אחידים. הכי צבעוני – זוג גרביים של soulmate
-
ממה התפכחת? מה הדבר שהעיר אותך, טילטל סדק ולבסוף הצמיח?
עברתי טלטלה לפני חמש שנים. הקהילה שבה חייתי ובדרכה האמנתי ושבה חשבתי שמצאתי את ביתי – התנהגה אלי (בעקבות משהו שהיה קשור להתנהגות של בן זוגי) בעוינות, קור וניתוק. הבנתי שלמרות הרעיונות היפים והרוחניים, בסופו של דבר בני אדם מגיבים כמו שהם יכולים, ושהצד האפל של קהילה שהיא עלולה להיות תיבת תהודה אכזרית. גלינו לירושלים. מתוך הזרות, האנונימיות ומשבר הזהות צמחתי מאד והתחסנתי. לא חסינות של עדר, אלא חסינות פרטית ואישית.
-
מה את מבקשת להעביר הלאה? "אני מאמינה", עיצה או תובנה
ככל שהשנים עוברות, ותוך כדי המסע על פני הארץ והחיים, אני מגלה שאני בעצם לא מבינה שום דבר. שאני לא יודעת, או שלפחות הידע שיש לי הוא לא כזה שאפשר להחזיק או להעביר או ללמד. ובכל זאת, אם אני צריכה לסכם ולסגור חוויה במלים – אז
אַל תִּכָּנְסוּ לָזֶה אִם אַתֶּם פּוֹחֲדִים. אִם אַתֶּם יוֹרְדִים אוֹ לֹא רוֹצִים לַעֲלוֹת לַגַּלְגַּל הָעֲנָק. לִצְלֹל לְתוֹךְ מָה שֶׁמְּכַנִּים 'הַחַיִּים'. אִם אַתֶּם רוֹעֲדִים, תְּחַזְּקוּ אֶת שְׁרִירֵי הָרַגְלַיִם. תִּמְצְאוּ עֲבוֹדָה, תִּשְׂכְּרוּ דִּירָה, תִּקְּנוּ אַחַת, תִּתְחַתְּנוּ, תִּגְדְּלוּ יְלָדִים, אַחַר כָּךְ אִם תִּרְצוּ לָצֵאת – וְאַתֶּם תִּרְצוּ, אוֹ שֶׁמִּמֵּילָא תֵּצְאוּ, גַּם אִם לֹא תִּרְצוּ – בּוֹאוּ לְבַקֵּר אוֹתָנוּ. נִצְחַק בְּיַחַד עַל חֻקֵּי הַמִּשְׂחָק, עַל זֶה שֶׁאֵין בֶּאֱמֶת מטריקס, אוֹ שֶׁיֵּשׁ, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה. הָעוֹלָם גֶּשֶׁר צָר מְאֹד מִצִּדּוֹ הָאֶחָד וּרְחַב יָדַיִם מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי. תָּלוּי אֵיךְ נִכְנָסִים, תָּלוּי אֵיךְ יוֹצְאִים. כֻּלָּנוּ פּוֹחֲדִים. בְּעָיוֹת הֵן פִּתְרוֹנוֹת שֶׁכְּבָר לֹא עוֹבְדִים. הַחַיִּים פּוֹתְרִים אֶת הַבְּעָיוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים. כָּל פְּרוּסוֹת הַלֶּחֶם נִשְׁטָפוֹת בַּסּוֹף אֶל הַחוֹף שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ הַכֹּל אֶפְשָׁרִי.
3 תגובות
השארת תגובה
פשוט מדהימה ומרגשת כתמיד
מילים פשוט מרחיבות לב. תודה
נועה יקרה,
הכתיבה שלך כל כך מקרבת, נוגעת, ומרתקת..
תודה!
מעיין