-
בבקשה הציגי את עצמך בחמישה משפטים. חמש נקודות מבט על מי ומה את.
אני בת 49.5, אמא ל- 3 ילדים גדולים ומקסימים. בעלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית. עצמאית בתחום מקצוע מבוקש וקשה. גרושה 13 שנה. בזוגיות נהדרת 6 שנים. מגיל 36 מאובחנת כבעלת מניה דיפרסיה.
2. מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?
בתור ילדה חלמתי להיות וטרינרית. הרגשתי שיש לי ולחיות שפה משותפת.
בתור נערה חלמתי להיות שגרירה במדינה כל שהיא באפריקה.
חלמתי להיות יפה.
3. האם את מרגישה "גדולה"? האם החלום ההוא עדיין מדבר איתך ואלייך?
היום החלומות שלי אחרים לגמרי ופשוטים הרבה יותר. את חלקם עדיין לא הגשמתי אבל זה קשור לדיאלוג שאני מנהלת עם עצמי. חלומות אחרים אני מגשימה מדי יום. לקראת בואו של גיל 50 אני עושה דברים שלא חלמתי שאלמד או אעשה. (לומדת שפות, חליל, סריגה) נורא כיף הגיל הזה.
4. מהו הרגע החביב עלייך ביום?
ימי שישי כשאני בבית מבשלת, מנקה, מסדרת נעימים לי. לאורך השבוע אני לא מספיקה כמעט כלום. בשטיפת כלים אני נירגעת. גם המקלחת של הבוקר נעימה לי מאד. ללכת לישון עם בן הזוג מחובקת זה אושר.
5. האם ועד כמה העסיק אותך או מעסיק אותך המשקל שלך?
כנראה שמעסיק כי אני זוכרת את עצמי בדיאטה מגיל 14. הערות על המשקל שלי בעבר, כששקלתי מעט מאד, היו מאד נפוצות והעיסוק שלי ושל סביבתי במשקל שלי היה רב. והייתי כזו רזה שזה מוזר לי. היום כשאני בעודף של 25 קילו, אני פחות סביב ענייני משקל. חושבת שאני הרבה הרבה יותר יפה מאשר בעבר. הילדות שלי חושבות שאני מתלבשת הרבה יותר יפה. בן הזוג טוען שכל גרם שלי שווה זהב .
6. מה המשפט שהכי היית רוצה להגיד לאמא שלך ולא אמרת? מה הכי היית רוצה לשמוע ממנה?
אמא שלי איבדה את אמא שלה כשהיתה ילדה בת 8. היא מעולם לא היתה לי אמא כי לא אהבה את עצמה ולא היו לה רגשות כלפינו (אולי שנאה.. תחושת אכזבה..מיאוס.. עול?) . אמא שלי חיה בדיכאון והחיים עם אבא שלי היו כואבים ומאמללים. אין לי מה לומר לאמא שלי. היא עברה חיים של סיוט. ולהגיד לה "תאהבי את עצמך" יהיה מתנשא ושיפוטי. לומר לה "אני מתגעגעת אלייך" אני גם לא יכולה, כי היא לא באמת הרגיעה, תמכה, והכילה. אני מבינה למה ולא כועסת.
אמא ניפטרה לפני שנתיים ואני יודעת שבשנים האחרונות לחייה בבית האבות היא חוותה ילדות טובה: בכסא גלגלים עם חיתול, אוכלת אוכל מרוסק בזמן, מקבלת את התרופות בזמן, ישנה טוב, זוכה לחיוך מהצוות מדי פעם, משתתפת במפגשי מוזיקה וחיה בעולם שלה. שם אני יודעת שהיה לה טוב לראשונה בחייה מאז שאמה ניפטרה. זה משמח אותי.
7. מהו ה"אוורסט" שלך? איזו פיסגה את מרגישה שכבשת או מקווה להצליח לכבוש?
האבחנה שלי כמתמודדת עם מאניה דיפרסיה בגיל 36 נתנה צורה וצבע למשקולות השקופות שהיו לי תמיד על הרגליים. זה תמיד היה שם והתעקשתי למצוא לזה שם, מצאתי ורווח לי אבל זו לא היתה פסגה אלא נקודה במסע מתמשך. להתגרש כדי לא להיות יותר אשמה בהכל, כדי לא לשכפל את החיים של ההורים וכדי להראות לילדים שלי שאפשר אחרת היה מבחינתי מהלך משמעותי- שוב לא פסגה אלא נ"צ. להפרד מהמאניה המסחררת ולוותר על התענוג הרגעי שהיא מספקת היה צעד חשוב ומציל חיים. למצוא זוגיות בריאה עם אדם שרואה אותי כמו שאני ויודע להכיל את הפחד, את המורכבות, את החכמה, המשקל, הגובה, חוש ההומור הפנטסטי שלי (והצניעות)-עוד נ"צ. הפסגה לא מעניינת אותי. דווקא הליכה מישורית, מונוטונית וארוכת טווח מאתגרת יותר בעיני.
8. מהו הפריט הכי צבעוני שיש לך?
אין לי.
9. ממה התפכחת? מה הדבר שהעיר אותך, טילטל סדק ולבסוף הצמיח?
להתגרש היה כמו להיות בחדר מלא עשן. הייתי צריכה לקבל החלטה האם לעבור דרך הלהבות ולהכוות קשות כדי להגיע לאוויר הצלול או להישאר בחדר אפוף עשן ולהחנק למוות. החלטתי לעבור דרך הלהבות. כאב נוראי.
בחוץ גיליתי שיש אויר לנשום. צח וצלול. אבל גיליתי גם שנשארתי עם עצמי ועכשיו מתחילה ההתמודדות האמיתית . היה לא פשוט לראות את עצמי נטו. בעזרת מטפלת מצויינת אני ערה היום לשלל חלקיי הטובים יותר והטובים פחות. אחרי טיפול של 6 שנים אני יכולה לומר בלב שלם ובהמון שלווה: אני לא נחמדה.
10.מה את מבקשת להעביר הלאה? "אני מאמינה", עיצה או תובנה.
לא נותנת עיצות. לא בחינם זה בטוח. ☺
השארת תגובה