יום 126 הדר מרום

בבקשה הציגי את עצמך בחמישה משפטים. חמש נקודות מבט על מי ומה את.

בספר הזכרונות של כתה א' כתבה לי המורה דליה, מורה יצירתית ומיוחדת, הוד והדר, ונטעה בי הרבה מעבר למושג.

אני הדר, אשה, אם ל 5, סבתא ל 4, בינתיים… רב גונית במהותי. אוהבת יופי, מלאכות יד ובראשן רקמה, אֻמָּנוּת ואָמָּנוּת, עיצוב. ואנשים.

אוצרת, יוצרת, מעצבת, רעיונאית ויזמית, מאמנת ומלווה לפיתוח אישי ועיסקי (לרוב) בתחומי היצירה.

2.מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?

חלמתי להיות אדריכלית. לא קרה.

3.האם את מרגישה "גדולה"? האם החלום ההוא עדיין מדבר איתך ואלייך?

מרגישה ותמיד הרגשתי גדולה. מגיל צעיר.

עכשיו אני כבר גדולה באמת. גם בגיל הכרונולוגי.

החלום ההוא כבר לא ממש מדבר אלי, שנים שעיצבתי לכל דיכפין, בכל התחומים, פנים, חוץ, כתחביב. גינות וצמחים מדברים אלי המון, עיצוב, אָמָּנוּת ואֻמָּנוּת זורמים בדמי. כל אלה, בדרך שניווטתי הצליחו בשנים האחרונות להציל את חיי, גם פיזית ובטח נפשית.

4. מהו הרגע החביב עלייך ביום?

השקט של ההשכמה בבוקר, דקה לפני ההסתערות על היום שהפציע. משכימה מוקדם, מושכת לעצמי את רגעי השקט, זמירות הציפורים, המוח הצלול, הנקי והרוגע.

5.האם ועד כמה העסיק אותך או מעסיק אותך המשקל שלך?

תמיד העסיק, בקטנה. גם כשהייתי הרבה יותר גדולה מעכשיו, ומידותי גדולות, תמיד מצאתי את הדרך להיות, להביא נוכחות בדרכי שלי מבלי להרגיש לא נוח. מצאתי את הדרך שלי להתלבש, ולהביא ייחודיות שמעבר לבגדים אלא כזו שמתחברת למהות.

6. מה המשפט שהכי היית רוצה להגיד לאמא שלך ולא אמרת? מה הכי היית רוצה לשמוע ממנה?

הכי הייתי רוצה לאמר לאמא שלי תודה על שלימדה אותי את דרך המשפחתיות. זו הקרובה, וזו היותר רחוקה, על העזרה (וכשיש 5 ילדים צעירים עזרה בכל דרך שהיא מתקבלת בשמחה) ואת ההבנה והדרך לחבר בין כולם.

הכי הייתי רוצה לשמוע ממנה שהיא מאמינה בי, חושבת שאחד הדברים הכי חשובים בגידול ילדים זה לתת להם את החיזוק ללכת בדרך שלהם ולעמוד מאחוריהם בלא שיפוטיות.

7.מהו ה"אוורסט" שלך? איזו פיסגה את מרגישה שכבשת או מקווה להצליח לכבוש?

החיים, הם האוורסט, וגם ההפך ממנו, רכבת הרים. עברתי שנים ארוכות מורכבות, כאלו שלא מאפשרות לעיתים לנשום או לחשוב. הייתי חייבת לדאוג ולהגן על חמשת ילדי, ולהלחם בהמן ובכל המערכות במדינה. ולא שזה נגמר, ואני רק לפני איזו פסגה שאחריה אני מקווה אוכל לחזור לעשות הרבה ממה וממי שאני, אבל למדתי, בגרתי, קמתי מעפר, התמודדתי, התחזקתי. היום אין בי כל פחד מלעמוד מול כל אחד, כולל שופט עליון, ולאמר את מה שאני חושבת בצורה ברורה ומדויקת.

8. מהו הפריט הכי צבעוני שיש לך?

אני מלכת האביזרים. הם האחראיים על הצבע בעולמי. צעיף הודי צבעוני רקום ומיוחד שלי גורם לרבים להרים גבה ולשאול עליו שאלות. אני גם אוחזת בכמה שרשראות צבעוניות במיוחד שעושות שמח. אני, מונוכרומטית בבסיסי, מוכרת לדעת רבים כאשה שנותנת תחושה של צבעוניות. אולי זה השיער האדום (כבר יותר מעשרים וחמש שנה), אך בעיקר אלו הם האביזרים הרבים בהם אני נעזרת שעושים את תחושת הצבעוניות.

9.ממה התפכחת? מה הדבר שהעיר אותך, טילטל סדק ולבסוף הצמיח?

התפכחתי עת הבנתי שהאיש שלכאורה אמור היה להיות הכי קרוב הפך בצורה בוטה, רשעה וחסרת אחריות לאדם הכי מרוחק, הכי לא ישר בעולם, כזה שמפקיר את ילדיו, כזה שהסכם, חוק, פסיקה או דאגה לילדים אינם בסולם הערכים שלו. זו היתה סטירה מצלצלת שהדהדה שנים רבות. משהו בניגוד לדעתי הקודמת על המין האנושי. לקח לי להבין זמן קצר, אך להאמין, זמן רב. לטעמי, אנשים שעושים מעשים כאלו הם אנשים עם הפרעה נפשית כל שהיא, קשה לי להאמין שאדם חושב בעל עמוד שדרה מסוגל למעשים שנעשו.

התפכחתי גם מהמחשבה שהמדינה למען אזרחיה. לא ולא. מערכות המשפט, האכיפה, המשטרה, ברוב המקרים, אפילו לא 'רואות' את האזרח. בשביל כולם אתה איזה תיק עם מספר, לא בן אדם. ונותני השירותים, גם אלו שאתה משלם להם כסף רב, עובדים בשביל לעבוד ולעשות לעצמם, ולא באמת לשרת את האזרח וליתן תמורה.

וצדק הוא רק כוכב.

ובכל מקרה, היקום העמיד אותי במבחן מורכב, שיכולתי לו. מאגרא רמה נזרקתי לבירא עמיקתא ונותרתי לבדי, לטפס לאט לאט מעלה בחזרה. בחרתי, בעבודה עצמית קשה, בשמחה. לקום כל בוקר עם שיר חדש בלב, לחיות את היש, למצוא את הדברים הקטנים שעושים את החיים יפים, שלווים, מענגים, מלאי משמעות. ולצמוח.

רק התמודדות עם המציאות מביאה לנכון ולמדויק.

10.מה את מבקשת להעביר הלאה? "אני מאמינה", עיצה או תובנה.

המילה אמת טומנת בחובה הכל, מא' ועד ת'. והמ' היא האות האמצעית של הא"ב, כך שיש בה גם את ההתחלה, האמצע והסוף…

אני בעד דבקות בערכים ובדרך המתאימה לכל אחד, משהו המתחבר עם פנימיות. ללכת עם הדרך, מבלי לעצור. לחיות את החיים המתאימים ונכונים לכל אחד כפי ומי שהוא. לאמץ את תחושות הבטן, גם אם הם מורכבים, מפחידים, לחבק את הכאבים, האינסטינקט הכי נכון מגיע תמיד מבפנים. הכי טוב לנו כשאנחנו במקום המדויק לכל אחד. אין ספק בכך.

את רכבת ההרים של החיים אנחנו לא יכולים לעצור. אנחנו רק יכולים לשנות את דרך הסתכלותנו ויחסנו אליה. ושם המהות. איך נגיב, איך נפעל.

הנפש, חשובה יותר מכל דבר אחר, הבריאות בלעדיה איין, הכתיבה משחררת ואוזן מקשיבה זו ברכה. והחיים ממשיכים ומחייכים למרות ועל אף הכל. (לכולם, אבל ממש לכולם, יש ימים יותר או פחות טובים).

אני בחרתי בשורש א.מ.ן. אמון, אימון ואמונה. לזה צרפתי אָמָּנוּת ואֻמָּנוּת ובראתי לי עולם חדש משלי. בעולם שלי אני גם החברה הכי טובה של עצמי, בוחנת, בודקת, מדייקת. נמצאת רק במקומות שמתאימים לי. מודעת לעובדה שלא כולם כל כך אינדיבידואליסטים כמוני, ממליצה לכל אחד לבחור חבר או איש מקצוע להיוועץ בו.

המשפחה, היא מקור האנרגיה, גם אם לא תמיד יש הסכמות. (כסף, רכוש ו'כוח' הם רק אמצעים. לא מהות). ביחד יש הרבה והנחת מלראות את תוצאות החינוך והערכים שהקניתי עולה על כל דבר אחר.

קשר משפחתי הוא קשר משפחתי, אסור לו להפוך גם לעסק משפחתי. מבחינתי עסקים משותפים של בני זוג הם טאבו, נכוויתי קשות. כל אחד צריך את המרחב שלו, הקריירה שלו, המקום העצמי שלו להתפתחות ולעצמו.

אני בעד להיות במקום של לתת, תמיד להיות גם בתרומה/בנתינה. גם אם אין את היכולת הכלכלית יש הרבה דרכים ליצור נתינה ועשיה למען. זה חוזר ובגדול, בטח בהרגשה ובאנרגיה שמקבלים בתמורה.

הבחירה שלי לעסוק ביופיו של העולם, (יחד עם הנסיונות המורכבים והלא פשוטים להתנתק מפוליטיקה ומחדשות) הביאה אותי למחוזות חדשים, מעניינים, ממלאים, כאלו שעזרו לי לברוא עולם משלי. עולם שנתן לי המון ככל שהעמקתי בו יותר ויותר, גם בידע, גם בהבנה, גם בקשרים עם אנשים.

אני מאמינה שהחשיפה בפני אחרים את הדברים שאני אוהבת מביאה ערך ובאיזה שהוא אופן אף משאירה חותם.