אני זוכרת אחר צהריים אחד, בת עשרה צעירה מאד, ואני מקדימה לחזור הביתה מחברה.
כשאני נכנסת הביתה אני "תופסת" את אמא שלי מכינה לעצמה "לחם מטוגן".
והמשפט הראשון שיוצא לה מהפה הוא : למה הקדמת, לא רציתי שתראי אותי עושה את זה!!!
נכנסתי הביתה ואמא שלי הכינה לעצמה לחם מטוגן. לא צרכה סמים, לא שתתה אלכוהול. לא ספרה מיינה מכשירי חשמל גנובים. הכינה לחם מטוגן.
בבית בו גדלתי אוכל, כמו גם כסף, היה יישות. לפרקים יישות איומה ומסוכנת, כ"כ מסוכנת שחשיפה ללחם מטוגן עלולה בהחלט הייתה לחסל אותי.
ולפרקים אוכל היווה משענת, חבר קרוב, נוכח מחבק ומנחם.
אוכל מעולם לא היה מזון. מזין.
כמה פעמים נשבענו שלא נהייה כמו ההורים שלנו? שלא נשמע נראה ונפעל כמוהם? כשהיינו צעירים ויפים ונאיבים. כשהאמנו שרק נגדל וניצור לעצמנו מרחב נקי לחלוטין ממשקעי העבר. מהתפיסות שלנו בעבר. מאמירות שנאמרו לנו ומסלולים שהתוו במוחותינו הצעירים.
כמה "לפנים" חטפנו את עצמנו שוב ושוב כשקולות הורינו בקעו מגרונות שהלוואי ולא היו שלנו.
לא הכל רע, ככל שאנחנו מתבגרים ולומדים למיין את הקולות ברור לנו שמזל שבזה אנחנו כמוהם ויופי שאת זה למדנו מהם.
אבל… ישנם קולות שמהדהדים בתוכינו והלוואי ולא היו.
תפקידנו כמורי הדרך הראשונים של הילדים שלנו לאפשר להם ולנו התחלה חדשה.
לפני כמה ימים תמרה ואני ישבנו בפינת האוכל ואני התענגתי על משהו שוקולדי, היא הביטה בי בפליאה ואמרה: היי אמא את אוהבת שוקולד?
בארור! עניתי מיד, והיא הוסיפה, אף פעם לא ראיתי אותך אוכלת שוקולד.
מוזר חשבתי לעצמי. והוספתי לחשוב, שוקולד השחר (יאק) שהם אוכלים בשמחה עם הפנקייק של שבת אני ממש לא אוכלת. אבל.. קוביית שוקולד מריר מהחפיסה הפתוחה קבע במקרר אני אוכלת כל יום. איך יכול להיות שהיא לא ראתה אותי אוכלת אותו.
הוספתי לחשוב. והנה התשובה: אני לא אוכלת אותה, את קוביית השוקולד הזאת, היומיומית, אני גונבת אותה. כל יום, בערמומיות שלא ייחשף מי מילדי להרגל הנורא הזה.
זאת התשובה. זה למה תמרה הופתעה לגלות שאני אוהבת שוקולד. ויותר משהופתעה על פניה ניכרו פירגון והזדהות ושמחה על שאני נהנית לי ככה.
נו שוין. אז הנה אני מלמדת את הילדים שלי שאוכל צריך להסתיר. ולהנות מאוכל, על אחת כמה וכמה מממתק זה כבר גובל בעבירה על החוק.
ואני, עם מידת המודעות שלי. הדיבור הפתוח, הקבלה ההכלה, גם אני חוטאת בשיבוש הליכים.
אני שואלת את עצמי מה זה היה בשביל אמא שלי, שנאבקה בעודף המשקל שלה ובהפרעות אכילה קשות כל חייה, לגדל ילדה שמנה.
כמה הסתבכה עם רגשי אשמה, תחושות כישלון, כעס ועוד.
אני בודקת מה היה בשבילי להיות ילדה שמנה לאמא שהקרינה חוסר קבלה עצמית אי נוחות סביב הגוף שלה ומערכת יחסים דרמטית עם אוכל.
ואז אני שואלת את עצמי, בכמה כנות ויושרה שאני מצליחה לגייס, מה זה באמת בשבילי כאמא שמנה, שלגמרי לוקה באכילה רגשית ( עצוב? פחמימה. שמח? פחמימה. בודדה? פחמימה. כמה כייף יחד? פחמימה. וכך הלאה)
מה זה בשבילי לגדל ילדה שמנה.
ואיך הבנות שלי שתיהן הגדולה ממש והגורה חוות אותי כאישה. עד כמה אני מסוכסכת עם הגוף שלי? מה מהתחושות שלי של ההשלמה, הקבלה, הרצון לעיתים להיות אחרת, הצער על הדברים שהחמצתי כי אני שמנה מדי בשביל..
מה מכל זה אני מנחילה להן.
עד כמה באמת כנה הקבלה המוחלטת שלי את תמרה כפי שהיא. בלי שיפוטיות. בלי קורי האשמה הדביקים המרעילים.
עד כמה אני באמת סומכת עלי ועליה ועל הכוחות של כל אחת מאיתנו להיות מי שאנחנו באמת. אמא ובת אוהבות וקשורות אך נפרדות. שונות זו מזו.
חזרה לרגע גילוי השוקולד: אני מחייכת אל עיניה המהממות של הילדה הנבונה הזאת שלי ואומרת. כן מותק שלי. אני ממש אוהבת שוקולד ובכל יום אני מפניקה את עצמי בקובייה. כל יום.
היא מהנהנת בהבנה וממשיכה בשלה.
ניקיתי. עוד שארית ממה שהיה.
ניקיתי מיד את אשמת ההסתרה. הייתי כנה ואנושית.
אכילת קוביית שוקולד אחת ביום לא תהפוך את הילדים שלי לבעלי הרגלי תזונה לקויים. היא גם לא זו שהופכת אותי לשמנה, חסרת גבולות, כח רצון ושליטה, כל אותן מילים שרבים קושרים לאנשים שמנים.
כשאני מארגנת לעצמי את הדבר בראש אני מסוגלת לעשות זאת עבור ילדי.
השארת תגובה