לפני שנה נסענו לאמריקה. נער הזהב, גורת הדבש ואני.
נסענו אל אבא-סבא. בתוך סערת רגשות גדולה שאז בלהט האירועים גרמה לי לאסוף את השניים ולעוף רחוק ככל שיכולתי לאן שיכולתי מתוך תקווה שממרחק נצליח לנוח וקצת להחלים.
היה ב"מסע" הזה הכל מהכל. וכמו כמעט תמיד בסופו של דבר וממרחק שנה הדיו של המסע מהדהדים.
הרבה מאד קרה בשנה הזו וגם מעט מאד.
עבורי זו הייתה שנה קשה מאתגרת וכואבת. עבור נער הזהב זו הייתה שנה של גילוי כוחות, צמיחה מטורפת, התחזקות והרבה תנועה. גורת הדבש צברה השנה הצלחות, חוותה התפכחות והביאה לביטוי שוב ושוב את עוצמת ליבה הרואה הכל טוב ורע, קרוב ורחוק אותנטיות והעמדת פנים.
אני מביאה כאן את "יומן אמריקה" שלנו כפי שעלה יומיום במהלך הביקור שלנו.
מן מסמך תעודי שכזה.
יום 1.5
אפילו שהגענו כבר אתמול היום היה היום המלא הראשון.
מחר אנסה לצלם סירטון ראוי של הבית והחוץ הקרוב.
"פלזנטוויל" הוא שם החיבה שהולם את המקום הזה.
שטוף אור. לח. מטופח מאד. האוקינוס שטוח ומימיו אינם כחולים.
במוזאון על שפת האוקינוס פגשנו שלל יצורי ים מופלאים. אכלנו המבורגר יומולדת בהכי דיינר שיש. ומשכנו בכוח את שעות העירות כדי לנצח את הג'טלג.
יומולדת באמריקה.
סבא שורד. גם אנחנו. פנינו לעתיד הקרוב.
Yes we can.
יום 3
אמריקה לימדה אותי געגועים.
הפרשי שעות, אמות מידה.
אמריקה לימדה אותי להתרחק, להתפרק, להשתוקק. להתבלבל מאד.
אמריקה לימדה אותי על מרשמלו קטנטנים ששמים בשוקו חם ויוגורטים במליון טעמים. ושאפשר בסופרמרקט לקנות ניירות אריזה וסרטים.
אמריקה לימדה אותי לבכות. בכי של געגוע. כשאני בה וכשאני אינני.
היא לימדה על פער. על גדול. ועל לבד.
אמריקה שלי. כמה השתנינו את ואני.
באמריקה יש תמונות שלי שאפשר למצוא רק כאן.
**יופי לנו באמריקה. עדיין מתאקלמים. ואני בדרכי מהגגת הגיגים**
יום 4
בבוקר סבא הכין את הפרנץ' טוסט הכי מושקע אבר.
ויום שמתחיל בכזה חייב להמשיך מעולה.
Gali Druckmann
המהממת ושלושת ילדי הנמש-קסם שלה אספו אותנו ליום של הכל מהכל. השמיים של פלורידה בוהקים. העננים מצוירים. ופרט לדקות בהן שוטף גשם וברקים חוצים בזעף את השמיים הכל נראה כמו גלויה.
שייטנו באוטו הלבן של גלי משוק פשפשים של יום ראשון למקלט חיות בר שמנוהל ע"י משפחה. למדנו שבשבי אריה ונמרה יודעים להזדווג. ראינו את התוצאה.. לייגר קוראים לזה. הזוי משהו.
אכלנו טעים. צחקנו מלאן.
נסענו לחוף הכי יפה שיש. וידענו שממש לידו יש עוד מלא יפים כמוהו. זה הרגיש אמריקה.
אכלנו גלידה והגענו הביתה עייפים ומרוצים כל כך.
הרחק הרחק מכאן השארתי שני ילדים ואהובה אחת. הפרשי השעות מכתיבים תקשורת מוגבלת. זה מאתגר להתגעגע. אבל זאת אמריקה שלי, געגוע שזור בה כמו גובלן של אור וצל שפע ומרחקים.
ליל מנוחה או בוקר טוב לכן.
יום 5
בבוקר יונתן הכין לעצמו כריך עם קורן ביף משלשום ושעועית מאתמול. הוא הודה שזה נראה קצת כמו מזון מעוכל אבל הכריז שאם ככה הוא מתחיל את היום ההמשך חייב להיות מצוין.
זה לא הוכיח את עצמו. לפחות לא בחזית של נער הזהב. הוא היה סר וזועף ומכורבל בעצמו כל היום.
למרות שהתוכנית להיום כללה את המוזאון. הוא חובב מוזאונים ידוע.
רק לא היום.
תמרה מצידה מראש הכריזה שהיא לא רוצה מוזאון.
אני מצידי לבשתי חרדל והייתי ממש בסדר.
סבא נשאר בבית בשמחה. כבר ראיתי את ישו מכל הכיוונים. היה טיעון המחץ שלו.
האישה שאיתו שימשה כמורת דרך מצוינת במוזאון.
אחר כך התפצלנו. יונתן וונסה נסעו לקפה קר בסטארבקס. תמרה ואנוכי בילינו זמן איכות בוולמרט המקומי.
יום כזה.
כמה מילים על אוכמניות: בגירסה הקודמת אבא שלי היה נשוי לברברה, היא נהגה לחתוך אבטיח לקוביות נאות לפזר בנדיבות אוכמניות, לערבב ולשים במקרר לכל דורש. השילוב הזה נחקק לי כמושלם. אוכמניות בחופש הגדול באמריקה הן מאסט. משליכה אותן לפה ישר מהקופסא אחת אחרי השניה ומתמוגגת.
אוכמניות. וולמרט. טוחן אשפה (רק שלא תיפול כפית). חופש גדול באמריקה.
יום 6.
בבוקר סבא יצא להליכה וחזר עם פרחים שקטף. אז בדרכו הקפדנית ניקה וגזם ושזר את הפרחים.
אחר כך הלכנו לחוף הים. זאת אומרת נסענו מצוידים כהלכה.
לאבא שלי הרבה יותר מסולם. יש לו ציוד חוף שלם. וכולנו גוייסנו לבניית מחנה.
לאוקיינוס היה צבע מוזר. אבל התעלמנו ג'וני תמרה ואנוכי נכנסנו לשכשך.
לאט לאט הבחנו בעוד ועוד דגים וצלופחים מתים על החוף. גם הריח התחיל להטריד. מסתבר שטפיל השתלט על האוקינוס…
וזה, כך נראה סתם את הגולל על חווית החופים הלבנים של פלורידה בשבילנו. לא נראה לי שאצליח לשכנע את הילדים שהמים הללו ראויים לשיכשוך שנית. בתכלס, באוטו בדרך חזרה הבחנתי שאני בפיתחו של חתיכת התקף חרדה בו כיכבו תמונות שלנו בטיפול נמרץ בביהח המקומי.
מקלחות וכביסה.
ואפיזודה ששלחה אותי במנהרת הזמן ארבעים שנים אחורה.
ילדה קטנה. בארץ זרה. מבקרת איש כמעט זר שהוא משפחה.
אלא שלילדה הקטנה של היום יש אמא. לחבק ולנגב דמעות. לפייס ולהרגיע. והילדה הקטנה היא הנבונה והחומלת בילדות, גורת הדבש המופלאה שלי.
ואיזה רגע של קסם בחוץ שכולו כתום שהלב שלי התפוצץ מגאווה על נדיבות הלב שלה, על הרגישות והתבונה שבליבה.
אמריקה של שמיים כחולים או כתומים. של סגירת מעגלים של חמלה והתפכחות.
אמריקה של הזדמנות.
יום 7
הבוקר התחיל יחסית לימים הקודמים מאוחר. כנראה שהגוף והנפש ביקשו מנוחה.
הפתיח היה בבריכה. היינו לבד. רק אנחנו והשמש. המתחם הזה שופע בעלי כנף ממינים שונים. וזה מרגש ומלהיב כל כך. כשפסיון נח לרגע במרחק מטר וחצי. או להקת ציפורי מים שחוצות את האגמון הקטן שבפתח הבית.
אחרי השיכשוך נסענו להיות תיירים קפיטליסטים באחד מהאאוטלטים המקומיים. ביקרנו בכמה וכמה חנויות, רכשנו מעט טובין, כיבדנו את הסטארבקס המקומי בנוכחותינו. תמרה ביקשה שדי עם חנויות ויונתן הסכים איתה. אני כמצופה הייתי יכולה לבלות שם עוד שעות בשיטוט, חיפוש אחר לא כלום ושום דבר, בהייה במשוטטות אחרות וכיוצא בזה. או בזאת.
כשחזרנו הביתה פירגנתי לטף זמן מסך ולעצמי זמן ריקמה. אוח שאני נהנית.
כשהייתי נערה והתקשתי להפרד מהחברות ואחר כך מהחבר'ה ערב לפני הטיסה לאמריקה היינו מתכנסים ונולדה מסורת כזו של לכתוב מכתבי טיסה משעשעים, מנחמים. הייתי קוראת אותם בטיסה הלוך ודומעת. ואחר כך הם היו בני לוויה חשובים לאורך השהות.
כל כך שמחתי כשקיבלתי מאהובתי צרור מכתבים בניחוח של פעם. דפי שורות וכתב ידה בעט כדורי. זה מרגש ומעורר געגוע. זו עוד סגירה של מעגל. ובכלל אמריקה הזו מתחילה להדמות למנדלה עצומה, צבעונית ומגוונת.
ולסיום:
אבא שלי מבקש לאתגר את הקהל בציון במציאת ה-מתכון לחצילונים כבושים. כאלה שיש בכל דוכן פלאפל. Yes you can
יום 8
במרחק כדקה מפתח הבית נמצאת הברכה. ואנחנו משתדלים לשכשך בה כל יום.
בעבר אבא שלי גר בבניין גבוה גבוה בניו ג'רסי ( אותו עזב להפוגה כפרית וחזר לאותו הרחוב לבניין גבוה הרבה יותר). מלבד העובדה שהפילה אותי שלבניין יש לובי שוער וסידור פרחים (מה שגרם לי בהתחלה לחשוב שאבא שלי גר במלון) לא ידעה נפשי גבול לאושר על הימצאותה של בריכת שחייה אמיתית של ממש. במשך ימים שלמים מבוקר ועד לפנות ערב שהיתי בה. התיידדתי עם הזקנות של הבוקר, עם המצילים, עם החתיכים של הצהריים והמשפחות של לפנות ערב. עד שאבא שלי היה שב מן העבודה ושולה אותי מקומטת עד מאד מן המים. מהברכה נפרשה מנהטן כולה כשההדסון מפריד בינה לבין התפוח הגדול. שם אבא שלי "לימד" אותי לשחות כשהוא מסיר ממני את חגורת ההצלה בעמוקים ומתרחק איתה אל מחוץ למים. מאז ועד היום שחיית כלב מת מפחד היא סגנון השחייה שלי.
באחד הקייצים ליד הברכה פגשתי את דייב מאוסטרליה, נכד סורר של אחת הדיירות בבניין שנשלח להתקרר ממה שזה לא היה שעשה אצל סבתא. בילינו ימים שטופי שמש ועמוסים מבטים מלאי משמעות. הוא הציע שנלך לסרט. אבא שלי דרש שראשית יבקש את רשותו. לא הלכנו לסרט. מניחה שדייב בן ה16( נראה לי..) ראה איך הוא נגרר לחופה וקידושין טרם זמנו וירד מזה בטיל.
למיטב זכרוני הגענו עד נשיקה אחת קטנטנה ביד… כל הטיסה חזרה (במחלקת עסקים במקרה הזה) מיררתי בבכי אל בובת מיקי מאוס שקיבלה את השם המפתיע: דייב.
יום מקומי. בריכה. שיזוף בסגנון פלורידה. הליכה לסינית הקרובה. צפייה בפיטר הארנב. והכל באמריקה.
לא ירד היום גשם!
וגם זה מידע חשוב.
יום 9
חתיכת יום.
שהתחיל בגשם שוטף של ממש ששיבש את התוכנית המקורית.
ואז. חצי יום במוזאון רינגלינג ( שהם משפחת עופר של סרסוטה.. כך גורס יונתן. פשוט כי חצי מהמקומות/אתרים בסרסוטה על שמם..) ביקרנו בביתן הקרקס המהמם ובבית המגורים של המשפחה. חוויה מצוינת, מלבד הצחנה האיומה שעולה מהאוקיינוס… מאות דגים מתים בשל הנגיף ובאוויר ריח זוועות.
אחר כך הצהרתי על פסק זמן. ילדים עם סבא אמא בקניון הקרוב. למרבית הפלא זה עבד מצוין. אנסה זאת שוב.
לקינוח ארוחה מקסיקנית מגניבה במיוחד מתובלת בשתי מרגריטות קפואות. מרגריטה היא חברה. של אמת.
בשנת 1976 ביקרתי לראשונה באמריקה. אבא ואני טסנו לפלורידה לבקר את מיקי. איך שהוא טסנו במחלקה ראשונה. אבא שלי חובב מושבע של ויסקי כיבד אותי במעמד הזה לראשונה בשלוק. זה סוג של גמל אותי לנצח מהמשקה העינברי הזה, אבל פתח לי עולם ומלואו. של מטריות נייר צבעוניות דובדבן על קיסם ועוד.
אבא שלי בכלל חש חובה לאלף אותי בכך שהכריח אותי לטעום מני דברים שלא הכרתי או שלא רציתי בשום פנים ואופן לטעום. גולת הכותרת הייתה אירוע של הכנת רגל קרושה. לא אפרט בשל חיבתי העזה לקוראי. פיכס. כל התהליך פלוס התוצאה. רגל קרושה באמריקה היא עדיין רגל קרושה.
ליל מנוחה. או בוקר אור.
יום 10
יום שהתחיל בלילה בו לא נרדמנו שלושתינו.
כבר לא מבשר טובות.
המשיך בגשם זלעפות לאורך כמעט כל היום. מה שדחס אותנו לאווירת סיר לחץ.
זו הקרקע עליה צומחות התנגשויות. ממנה עולים אדי ניחוחות ישנים, מערבלים את הדעת מציפים את הלב.
עצב גדול.
כאב.
וההבנה שלפחות חלק ממה שהיה הוא שיהיה.
בוררת מילים. נושמת עמוק.
אמריקה עצומה.
ומאז ומעולם השהייה בה אילצה אותי לבדוק היטב מי אני ובמה אני מאמינה.
בכל גיל. כל פעם מחדש.
מה מחבר אותי. ומה עלול לפרק.
אמריקה תמיד לימדה אותי עוד משהו על אהבה. חשפה בפני עוד גוון. עוד מרקם עוד מימד.
היום אפינו עוגת אפרסקים.
עם קמח של אמריקה.
יצאה חמודה.
ומחר.
מחר יום חדש.
יום 11
הטריק הזה עם השמש אני אומרת לכן זה שוס.
רוב המצבים הסבוכים נראים אפשריים יותר כשהשמש עולה.
כך גם כאן באמריקה. בבית הזה.
יום שהתחיל בחביתת פינוקים ובייגל.
נסיעה לסנט פטרסבורג שבפלורידה, אין צעיפים ומטריושקה כפי שאהבה נפשי.
יש מוזאון של סאלבדור דאלי.
ובכן. מאז ומעולם עבודותיו היו קשות לי לעיכול. הטכניקה שלו, לא שאני מבינה גדולה, מרשימה, כך גם הדרור שנטל לעצמו לנוע בין מימדים וזמנים, בין דמיון למציאות. לזכות הטף והטפה יאמר שהם איפשרו לי ללכת בקצב שלי ולנסות להתיידד עם האומן.
הציטוט מדבריו הוא ללא ספק הדבר אליו הכי התחברתי. משקפי השפם הצבעוניים פחות מחמיאים… אבל האודם.
העיירה/שכונה הזו מצטיינת בציורי קיר מגניבים.
אני מנצלת את אוסף המגזינים המקומי לליקוט פיסות שמוצאות חן בעיני.
מחר בבוקר נצא לכיוון אורלנדו. מיקי ומיני כבר לא יכולים לחכות.
אבא שלי נולד ברכבת. בדרך מרוסיה לפולין.בשלהי המלחמה ההיא. הדוד שלו שיחד את נהג הקטר בוודקה כדי שיעצור עד שסבתא שלי תלד. בקבוק אחד לפני הלידה ואחד אחרי. במשך שעות עמדה רכבת נוסעים עמוסה והמתינה לבואו של אבא שלי. כשהיה בן 11 עלה לישראל, למעברה.
17 שנים אחר כך עזב את ישראל.
כ-44 שנים הוא כאן.
אם שואלים אותו מה הוא הוא עונה שהוא ישראלי.
גם אני. גם הילדים שלי. לפחות בנתיים.
לילה טוב אמריקה.
בוקר טוב ישראל.
יום 12
זה היה אחד הימים המבאסים.
אולי הייתי צריכה להבין את המסר כשניסיתי בבוקר להעלות פוסט בבלוג ולא הצלחתי.
ואז נסענו לקחת את האוטו השכור. ארוזים ונרגשים לקראת ה"רוד טריפ" שלנו לאורלנדו.
שובר יש. דרכון יש. רשיון נהיגה יש.
אין תור בדלפק.
שובר? יש.
דרכון? בבקשה.
רשיון נהיגה? פג תוקף.
פג תוקף.
פג. תוקףףףף.
בירור מול אתר משרד התחבורה פלוס עזרה טלפונית מהארץ העלה שאני נוסעת בלי רשיון בתוקף מזה זמן. זמן. אל תשאלו מזה איזה זמן.
אין רכב שכור. אין הילדים ואני שרים בקולי קולות מכרסמים צ'יטוס שיש רק באמריקה.
אבא שלי שומר על קור רוח. מזל. הוא לא מתבלבל, ומציע להסיע אותנו לאורלנדו. שזה יפה מאד. מאד.
לאכזבה יש טעם של חלב חמוץ.
טעמתם פעם?
נוסעים. יונתן מאתר בטלפון של אבא שלי פלייליסט ישראלי. שושנה דאמרי מככבת. יונתן מבסוט אש. כש"ליל חניה" הנאמבר וואן היט שלו מתנגן הוא גובהה עוד חמישה ס"מ.
הג'יפיאס מפסיקה לתפקד.
אבא שלי שומר, עדיין על אורך רוח, טעם חמוץ לא עוזב.
לבסוף מגיעים למלון. פורקים.
מסתכלים סביב נו טוב, יש איזה וונדיס במרחק סביר.
לא נרעב.
ניגשים לדלפק.
הגענו למלון הלא נכון.
מעמיסים.
מגייסים את הג'יפיאס ובכוחותיה האחרונים היא מובילה אותנו לצד השני למלון שלנו. רק המלון שלנו ניצב בראש גבעה קטנה ומסביבו כלום.
אין אף וונדיס בסביבה.
אולי נרעב.
אבא שלי: אורך רוח.
טעם: חמוץ. כמו באמריקה. גדול ממש.
עולים לחדר.
הוא אחלה.
מחליטים לנסוע לאיזה מן איזור קרוב: דיסני-בזבז-כפי-יכולתך-ואז-עוד-קצת.
מתחיל גשם זלעפות.
לא נורא.
מונית. יקרה כמו ארוחה טובה ממש.
ואז.
ארוחה טובה ממש ב"פלאנט הוליווד" עם כל המסיבה הרעש המסכים.
אמריקה.
יונתן מקפיד לעודד אותי.
את תמרה כבר מזמן איבדנו לטובת התחרפנות דרכים.
עכשיו במיטה.
מדחיקה את עניין רשיון הנהיגה. אטפל בו במילא רק כשאחזור.
מתפנה לחשוב על העצמאות שלי. כי היה איזה רגע היום בו התברר לי בהיר וברור שכל השיבוש הזה עניינו עצמאות מול תלות. בכל כך הרבה רבדים. אני חושבת גם על התגובה של אבא שלי. שהייתה בה חמלה וסלחנות. ועשייה אופרטיבית. ואיך הוא איפשר לי ככה להיות ילדה שלו, להשען, לא להתגונן, להנות מהתחושה שאבא שלי יעזור. ויהיה בסדר.
הדרכים באמריקה ארוכות וירוקות והשמיים גדולים כל כך. דברים אחרים מתאפשרים.
מחר ממלכת החיות של דיסני.
עכשיו מנוחה.
לילה טוב אמריקה בוקר טוב ישראל.
יום 13
יונתן הכתיב לוח זמנים מדויק. השעון צילצל ב07:00 הוא זינק והחל לזרז. לפי התוכנית ב07:30 ארוחת בוקר ( הוא עיין באיזה שלט שפירט את.העומסים בארוחת הבוקר 07:30 היא שעה מומלצת!)
מלאנו אחר הוראותיו בצייתנות.
הוא הקריא לנו זמנים בעודנו נועלות, בשירותים צועדות וכך הלאה.
עד שסופסוף עמדנו נפעמים בשער ממלכת החיות. פעם ראשונה לכולנו בפארק הזה. שעות.נענו מאסיה לאפריקה משם לעולם קסום ומומצא: פנדורה. לארץ הדינוזאורים ומשם לדיסקברי איילנד. לחות שאין דרך לתאר אותה. קילומטרים של הליכה. מלאן עובדים במדים מגניבים. וכמובן, הכל עד הפרט האחרון מושקע ומדויק כל כך. אי אפשר שלא להתפעל. וכן, חנויות ומסעדות ודוכני ממכר כל 30 מטר. טוב, צריך לממן את כל המפעל המשמח הזה.
לסיום מבול וסופת ברקים במיטב מסורת פלורידה.
יצאנו משם סוקינג ווט, נתמכים זה בזו ומדדים כברווזים.
מחר: מג'יק קינגדם. עכשיו שפוכים כסחבות.
כשהייתי בת ארבע וקצת נשא אבא שלי את ברברה לאישה. זה קרה באמריקה. וקיבלתי על כך הודעה כלשהי. באחד מהביקורים שלי אבא שלי טען בלהט שברברה היא אמא חורגת שלי. או בקצרה: אמא. אני בניגוד להרגלי מולו עמדתי בעוז על כך שאלה שטויות במיץ. יש לי אמא אחת. היא מכהנת. ותודה אבל לא תודה. בחיי שאמא שלי הייתה די והותר. אינני זוכרת איך הסתיים הויכוח הזה, אבל מעולם לא קראתי לה אמא. כשהייתי בערך בת 17 התגרש אבא שלי מברברה. קיבלתי הודעה במכתב. כמה זמן אחרי זה פגש אבא שלי את אישתו ב32 שנים האחרונות. את ההודעה על כך קיבלתי באוטו. בדרך מהשדה לבית שלו. טאדאם.
בהיפוך של הגורל בשנים האחרונות מצאתי את עצמי בתפקיד ה"אמא החורגת, האיומה, אבל ממש והנוראה מכל האפשרויות הקיימות על פני כדור הארץ והגלקסיות השכנות גם כן"
מעולם לא חשתי כה לא אהודה. כה דחויה ומיותרת.
נעה בין תחושת בגרות הכלה והבנה לבין עלבון צורב כעקיצת מדוזה.
*אין מוסר השכל*
חושבת שמחר אתפוס את סינדרלה לדיבור צפוף. אולי יהיו לה כמה תובנות לחלוק.
לילה טוב אמריקה. בוקר טוב ישראל.
יום 14
בקושי קמנו ללוח הזמנים של יונתן הבוקר. הוא בעצמו התקשה, אבל העמיד אותנו שלשות בזוג והצעיד לארוחת הבוקר. בתיאום מופלא עמדו השניים בתור לוואפל מיקי. יונתן הוסיף גם קורנפלקס בצבעים פוספורים, שתי קציצות(!!!) פלח תפוז וקוראסון. כישראלים מצויים פילחנו שתי בננות שהיוו חיזוק מושלם בשעותינו הקשות. מג'יק קינגדם איט איז. 91% לחות נמדדו היום שאין לתאר כמה חם היה. אבל, בדיסני הייאוש נעשה יותר קסום. כל שני מטר נמלטנו לחנות להתמזג. התורים למתקנים היו בממוצע שעה. על חלק ויתרנו פשוט כי אי אפשר היה לעמוד בחום. אלה שעשינו היו כייף. סינדרלה קיבלה את פנינו בחדר ממוזג. הייתה לה הבעה של: מזמן שכחתי איך לנשום בחופשיות. ויתרתי על להתייעץ איתה בנושאים חשובים, ביוזמתה ציידה אותי במידע על גאס העכבר. מרידה האמיצה לעומת זאת קיבלה אורחים בחום הנורא, והייתה מלאת הומור במבטא אירי. היא החמיאה לי על המשקפיים שלי. האמת, מרידה היא אחת ה-נסיכות. הילדים היו מקסימים. סיימו את היום גמורים. בכריות כפות הרגליים שלי יבלות בגודל האגו של גסטון. מופע הזיקוקים היה עוצר נשימה. ובכלל כידוע אני מאמינה בפיות, בשטויות וכל הממבו ג'מבו הדביק הזה של הפלי אבר אפטר. כל זה פלוס גירל פאוור. בדיסני מעסיקים אנשים בעלי מגבלויות. הנגישות שם מעוררת התפעלות. לעומת זאת אנשי צוות שחורים ראיתי רק כמנקי שולחנות וכדומה. רק אומרת. מחר צפוי יום מנוחה במלון. לילה טוב אמריקה בוקר טוב ישראל.
יום 15
בכוחותיו האחרונים כיוון אמש יונתן את השעון המעורר לתשע. כי וואפל מיקי אסור להחמיץ. תמרה ירדה בכותונת (של מיקי, מדלתא) יונתן מישש את דרכו ואני נשרכתי אחריהם. הגענו בדקה ה-90 בקושי מצאנו שולחן פנוי, ילדה קטנה עמוסת צמות אמרה לי משהו על זה שאני Fat חייכתי ועניתי Haa you have a cat אמא שלה חייכה במבוכה ואמרה, לא, היא פשוט מתנהגת בחוצפה… לקח לי חצי יום להבין מה היה שם.
אחרי הוואפל עלינו בחזרה לחדר ועד הצהריים המאוחרים נימנמנו. ואז. בריכה ושמש וצחוקים. ואז מקלחות. ו… נימנמנו. ואז אכלנו איזה משהו. ישבנו רגע ליד הבריכה שוקלים את האופציה ללבוש בגדי ים, סערת ברקים הכריעה, חזרנו למיטה!
יום מנוחה מושלם.
מזל שנתנו לעצמנו יום כזה. יונתן בדק ומצא שאתמול הלכנו כעשרה קילומטרים.
בפעם הראשונה שנסעתי לדיסני הייתי בת שש וקצת. בשעת בוקר מוקדמת (לא לילדים לאבאים) שיגר אותי אבא שלי לבדי לבריכה. לא ידעתי מילה באנגלית. אמא שלי ניסתה ללמד אותי את המשפט המועיל: אי דונט ספיק אינגליש ג'אסט היברו. אני הפנמתי: נו אינגליש, היבר. זה קידם את התקשורת שלי עם הזולת פלאים!
מתישהו הגיע אבא שלי להוציא אותי מהמים, הוא מצא אותי מוקפת חברים, מפטפטת איתם בשימחה בשפה שרק ילדים שמחים במים יודעים להבין.
בפעם השניה שנסעתי לדיסני הייתי בת 15. הלכנו לבריכה אבא שלי ואני. בגד ים כחול לבן. חוסר ביטחון (בלי סיבה, בחיי) אבא שלי מצלם אותי יוצאת מהבריכה. כמה ימים אחר כך הוא מציג בפני את התמונה כשהוא אומר/שואל: ראית, יש כאן תמונה בגוף מלא. מה את אומרת? לא זוכרת אם היו עוד מילים או רק הסאבטקסט.
חשבתי שאני רוצה לקבור את עצמי. שבחיים לא אלבש בגד ים יותר. שאני נראית זוועה.
לפני איזה זמן מצאתי את התמונות האלה.
הלוואי והייתי יכולה לשוב להיות הנערה השזופה, העסיסית, היפה בעלת המותניים הצרים שהייתי.
נראיתי מעולה. בחיי.
כשהגענו לאמריקה גיליתי שלא ארזתי את בגד הים שלי (מה פרויד היה אומר) בוולמרט רכשתי בגד ים במידה שלי כשאני מתעלמת מהמראה שלו. העיקר שיעלה, שיחזיק. מה זה כבר משנה איך זה נראה…
אני נהנית להיות במים כמו שלא נהניתי שנים.
מחר אפקוט. הלוואי ולא יהיה חם סיוט וצפוף למות!
לילה טוב אמריקה. בוקר טוב ישראל.
הפארק האחרון לטיול הזה.
שוב התעוררנו בקושי. שוב וואפל מיקי. שוב שאטל לדיסני. עוד יום בשדות הכותנה… סתם.
היום ביקרנו באפקוט סנטר. השארנו אותו ליום האחרון כי איך שהוא היה לנו זיכרון סופר מוצלח ממנו. במציאות הוא קצת נראה כמו הבן דוד הרחוק של שני הפארקים הקודמים. לזכות המקום יאמר שהיה הכי פחות עמוס מה שאיפשר תנועה נעימה בין קנדה לצרפת למרוקו סין מקסיקו יפן וכו. היה חם. ולח.
מחירי המזון מופקעים ויותר מהם מחירי השתיה. מיותר להזכיר את עולם המארץ' הבלתי נגמר ותמחורו הבלתי מתקבל על הדעת.
אבל… הצטלמנו היום עם מלא דמויות. נסיכות וגם חיות פרווה. יונתן התאחד עם כפילתו. ותמרה. תמרה רק רצתה אקשן. מתקנים עם נפילות, סיבובים ושפריצים. מבחינתה אפקוט לא היה מרגש מספיק.
לסיכום: במקום הראשון "אנימל קינגדם" וואו.
במקום השני: "מג'יק קינגדם" קלאסיקה לחובבי הג'אנר.
במקום השלישי: "אפקוט סנטר" טעון שיפור. עולם המחר כבר כאן חברים. תעדכנו.
אם נדמה לכן שאני מתלוננת זו תהייה טעות. אלה צרות של עשירים.
היו ימים מעולים באורלנדו.
ומחר יבוא אבא שלי לקחת אותנו בחזרה אליו.
בעוד שבוע נהייה כבר חזרה.
באחת הפעמים שנסעתי לאמריקה שובצתי בחדר (בבית של אבא שלי וברברה) יחד עם אלונה אותה פגשתי פעם אחת קצרה לפני. היא הייתה בת של חברים של חברים. ושתינו חלקנו מיטה במשך חופשת הקיץ. חלקנו הסעה למחנה של יהודים עשירים כל יום הלוך ושוב. מהר מאד התגלתה אלונה כשותפה לא משו לחדר. גם המחנה האקסקלוסיבי עשה לי מהר מאד סחרחורת.
אבא שלי טרח ובא להסביר למנהל שמאיפה שאני באה מהלבנט לא קופצים כל 20 דקות לפעילות הבאה. ושבכלל כדאי שאקבל אישור לבלות את ימי בחדר המלאכה.
וכך היה. לפחות זה היה תענוג.
אני מניחה ששני הצדדים הוריה ואבא שלי קיוו שנעסיק זו את זו בפיטפוטי בנות וריכולים אל תוך הלילה. אז פחות. אין לי מושג איך שרדנו אלונה ואנוכי את השבועות במשותף. מעולם מאז לא נפגשנו או החלפנו מילה.
שני הדברים לא חזרו על עצמם שנית. לא חברה יזומה למסע ולא מחנה קיץ לעשירים.
הייתה הפעם המצוינת שענת Anat Dotanחברה שלי באה לסופש לביקור. אז היו פיטפוטים וריכולים אל תוך הלילה!
זהו להיום. לילה טוב אמריקה. בוקר טוב ושבת שלום ישראל.
בוקר אחרון לוואפל מיקי וקורנפלקס פוספורי.
עוד קצת בריכה ושמש והיידה חזרה לבית של אבא שלי שבאצילות נפש נהג שעתיים לאסוף אותנו ועוד שעתיים חזור.
ערימות של כביסה. מזל שבאמריקה הזו יש מכונת כביסה מהממת שיודעת לכבס ערימות. ומייבש שמייבש.
לא הצטלמנו עם או בלי דמויות. לא עשינו שומדבר מיוחד מלבד להיות.
היינו. יחד ואז קצת כל אחד בענייניו. ואז תמרה נהייתה עצובה ומעוכה ממש. הספיק לה והיא רוצה הביתה. לאבא שלה ולאחים שלה ולגיבור הכלב הטיפש ביקום.
אמריקה לימדה אותי את הקצה השני של הגעגוע. במשך כל השנה התגעגעתי לאבא שלי. עד שכבר לא התגעגעתי. זאת אומרת חסרונו הפך להיותו. לקיומו בחיי. בכך שנעדר מפרטי היומיום, מימי החול והקודש מרגעים המרכיבים חיים הפך נוכח מאד כחסר. ובכך התקבע הגעגוע בתפיסתי כעובדה אטומה ואין סופית.
אמריקה לימדה אותי על געגוע אחר. כזה שיש לו תוקף. פג תוקף. כזה שמתחיל ומסתיים. אמריקה הרחיבה את מנעד היכולות שלי. משום שבעוד אני מיבבת בלילה חרש אל הכרית באמריקה אני גם לומדת כי בעוד כך וכך לילות יסתיים הגעגוע הזה ואחזור לחיים שלי המלאים ובהם, בתוכם ארוג החסר. וזה השלם שאני.
ליטפתי את תמרה שלי וסיפרתי לה שאני מבינה ושהיא צודקת. זה כבר ארוך. סיפרתי לה שמה שהיה עוזר לי כשהכי התגעגתי היה לצאת למסע חיפוש אחר מתנות קטנות ומדויקות שישמחו את האנשים שאני אוהבת. יכולתי לבלות שעות בשיטוט הזה. לסבתא לסבא לאמא. לפעמים אפילו הייתי אורזת אותן יפה ממש.
נצא למסע לחפש מתנות. קטנות ומדויקות. ובקרוב נחזור.
שמחת המפגש היא החלמה בשבילי. ריפוי.
לילה טוב אמריקה. בוקר טוב ישראל.
בוקר טוב שירה שלי ויאיר שלי.
בוקר טוב לך אהובתי הממתינה.
יום 18
תמרה הופכת עצבנית מרגע לרגע. נעלבת מכל שטות, נרגזת רוב הזמן. היא מיצתה. מחלקת צ'פחות לאחיה הגדול ומתחצפת לפרקים. ויש לה הרבה מה להגיד על ה-כ-ל. אחהצ האשימה אותי נמרצות שידעתי שכך יהיה אז למה בכלל לקחתי אותה לאמריקה. היא קטנה, כך הסבירה לי, ושלושה שבועות זה המון זמן!
בתכלס. צודקת. שלושה שבועות זה מלא זמן להיות המבוגרת האחראית. מכילה. סבלנית. בעלת חוש הומור. לעיתים משמשת מגן אנושי. מפעילה. ובל נשכח: מכבסת ותולה.
כי גם באמריקה אמא זאת אמא ובגדים מלוכלכים לא מתנקים מעצמם.
בחדר האורחים בו אנחנו ישנים יש שתי מיטות ובניהן רווח. אבא שלי רכש מיטה מתקפלת עבורנו. בשני הלילות הראשונים אף אחד מהילדים לא הסכים לישון במתקפלת. אני באופן מהפכני שמרתי על מעמדי כקשישה מתפרקת ושללתי מיד ובתוקף את האפשרות שאי פעם אשן בה. תמרה הצטופפה איתי.. אחר כך נעשה נסיון למקם אותה בין שתי המיטות ולישון בה. בהיפוך של הרף הפכה המתקפלת לפריים לוקיישן. והפכה להיות המיטה המבוקשת. כעת הויכוח הרווח הפך להיות מי כן ישן במתקפלת. ללמדנו שילדים ( בני 15 בגודל ג'מוס עדיין ילדים) הם נודניקים. גם באמריקה!
את היום התחלנו בהצקות תמרהVיונתן. אחר כך נסענו לאכול בראנץ' של יום ראשון אצל חברים. של סבא. ( מה יש לי לעשות שם? תמרה…)
אחר כך רבצנו.( נמאס לי. רוצה הביתה.. תמרה. משעמם לי. יונתן)
ואז שוב אכלנו. באמריקאית: אכלנו הרבה מכפי יכולתנו.
ואז צפינו בסרט ישראלי ("לשבור את הקיר")
אווירת סוף מסלול.
בכל פעם שהייתי טסה לאמריקה היו כפות הידיים שלי מתמלאות שלפוחיות קטנטנות. הייתי עולה למטוס עם ידיים חלקות ולעיתים עוד לפני הנחיתה הייתי מבחינה בהן. הבועיות האלה לאחר כמה ימים מתפוצצות ומתייבשות ואז העור מתבקע וכואב ממש.
זו תופעה שחזרה על עצמה. שוב ושוב.
מאז שנחתנו אני מתבוננת בידיים שלי. ועם כל יום שחולף אני שמחה שלא עוד בועיות. אתמול גיליתי שהן הופיעו. על כף יד אחת, קבוצה מהן.
מה הן באו לסמן לי? מה הן מוסרות או מאירות?
חושבת על זה.
לילה טוב אמריקה. בוקר טוב ישראל.
יום 19
על הבוקר יצאו סבא ויונתן לצייד. הוחלט שהערב יונתן מבשל.
בחלוף כשעתיים הם שבו עמוסי כל טוב.
את חלקו הבא של היום בילינו חזק בקפיטליזם.
צברנו שעות בשופינג קדחתני. כיסינו כמעט את כל ה"חובות" שלנו.
השתדלנו לנצל כל סייל.
חזרנו גמורים אך עמוסים.
ואז יונתן התייצב במטבח כשהוא מגובה בסושפית (וונסה) וביועץ מומחה (סבא).
אני מיהרתי לדחוף עוד מכונת כביסה ולהרים רגליים. אבל אז הגיעה שעת הזעף של תמרה. שמירמרה לי באוזן ולא נתנה לנוח.
לבסוף לאחר בקארדי-תפוזים נחה רוחי והארוחה הגיעה לשולחן. יצא מעולה.
יונתן הותש. ממש.
מחשבות על אריזה…
פעם אחת חזרתי לארץ עם מזוודה קטנה מלאה בחפיסות "פילדלפיה קרים צ'יז". זו הייתה אותה הפעם בה אלונה ואני חלקנו מרחב והיא אהבה קרים צ'יז כמו שפוליטיקאי אוהב את מושבו. היא מילאה מזוודה לא קטנה בגבינת השמנת המהוללה. ואני שמעולם לא ייחסתי לממרח הלבן חשיבות יתרה מלבד בביקורי באמריקה לא יכולתי להרשות לעצמי לצאת פראיירית.
לא זוכרת כמה חפיסות היו שם. 10? 15? בזמנו לא הייתה גבינת שמנת בציון. לא בסופר ולא בשום מקום שהיה ידוע לי. אטרקציה.
כשהגענו לארץ המתנו לבוא המטען והנה הקרים צ'יז שלי מבוששת. איננה. נעלמה. בעצב רב דיווחתי עליה. ושבתי לגבולי. כשבוע אחר כך היא הצטרפה אלינו. מזוודה קטנה ושחורה ובה חפיסות גבינת שמנת.
מה שהיה מדהים הוא שהיא לא התקלקלה! המרקם שלה הפך דומה יותר לקוטג' אבל אחוזי השומן השערוריתיים שבה שמרו עליה.
לא זוכרת מה וכמה אכלנו ממנה.
יודעת בוודאות שגם על הניסוי הזה לא חזרתי!
לילה טוב אמריקה. בוקר טוב ישראל.
יום 20
הבוקר בילינו כמה שעות רק תמרה ואני בבריכה שהייתה רק שלנו.
שנים שלא הייתי במים זמן ממושך כל כך.
"ידי כובסת" קראו לזה פעם.
היה נעים כל כך.
מרגיע. התחבקנו ונשאנו זו את זו במים.
כמה נפלאה תחושת הקלילות הריחוף.
מאוחר יותר יצאנו למסע (קצר) להשלים קניות. אבדנו בין המעברים והותשנו.
מתישה אמריקה הזאתי. הכל מהכל ובגדול.
לילה לפני אחרון. הקצוות כבר מרוטים.
מחר אריזות וסיבוב פרידה מהאיזור.
שפע השמש בשילוב הלחות הגבוהה וגשם שיורד כל השנה מספק צמחייה משוגעת. מצד אחד הרבה מהצמחים שיש בארץ רק בצבעים עזים יותר ובנוסף שפע של פרחים וירק מסוגים שונים. תענוג. והטחב-מוך הזה שתלוי מכל עץ ובכל פינה. מתה על זה.
למדתי המון במהלך שלושת השבועות האלה. אולי דווקא בגלל האילוצים, סרסוטה איננה ניו יורק. המה לעשות מוגבל, על אחת כמה וכמה כשאין רכב. והחופים היפייפים מחוץ לתחום בגלל הזיהום הנורא שהרג טונות של דגים.
היה לי פנאי רב ללמוד שעורים חשובים ממש, קורסים של החיים שכבר לקחתי נשמעו אחרת. סמינריונים שלמים שחשבתי שהגשתי הוגשו בשנית. מילת המפתח של המסע הזה היא חמלה. חמלה היא האמא של כל האמפטיות, הסליחות, הכוונות הטובות התובנות וההבנות. כך בעיני.
חמלה מכילה סבלנות, קבלה ואהבה בלי תנאי.
עברתי שיעור גדול בחמלה.
יש סיכוי שאשיג תואר.
אבל אין לדעת.
נראה.
לילה טוב לך אמריקה גדולה.
בוקר טוב ישראל.
תיכף באים. אם נצליח לדחוס הכל למזוודות…
את היום בילינו באריזה.
הגענו לכאן עם מזוודה אחת מלאה אך לא מפוצצת ומזוודה שניה ובתוכה-הפתעה: מזוודה נוספת.
כמובן שאנחנו עוזבים כששלושתן מלאות. מאד. ונולדה להן אחות קטנה: טרולי. פלוס תרמיל לכל משתתף פלוס תיק ללפטופ.
נו. אמריקה.
ובחיי. לא קנינו כמעט כלום!
כל היום ישבה לי מועקה בחזה. ניסיתי להבין את פישרה. התקשתי לנשום. מעומס המסע. מהפרידה.
עשיתי מה שאני יודעת. קולאג'.
יונתן הנבון אמר. תגזרי ותדביקי. זה יעשה לך טוב. והוא צדק.
יצאנו לאכול. ואחר כך צפינו ב"פורסט גאמפ" ה-סרט ה-אמריקאי. אחד האהובים עלינו.
אין לי כוונה לסכם הערב.
רק אומרת שזה הלילה האחרון שלנו כאן. להפעם.
שהיה ארוך. חשוב. מאתגר. מרגש. מלהיב ומשמח. מתיש, עצוב לפרקים, טעים ורגוע.
קרו דברים גדולים במחוות קטנות.
לא בכיתי אפילו פעם אחת. וזה אף פעם לא קרה לי באמריקה!
אבא שלי בן 70 פלוס (לא אדייק בכל זאת פולני) הוא אחד מבני ה70 פלוס שנראים הכי טוב שאני מכירה. פעיל, לא נח לרגע, מטייל בעולם ( בתחילת ספטמבר יסעו לרוסיה ופולין…) אוכל בריא וצועד במרץ.
השמיעה שלו לא כפי שהייתה. אבל הוא מתכחש. ואתמול הלכו ונסה והוא להתחסן נגד שפעת ודלקת ריאות. הבוקר קם מעוך ואפשר היה לראות עליו את השנים.
והן, השנים כדרכן חולפות. ונראה לי שיש עוד הרבה מה להגיד.
מאחלת לו ולי שנגיד.
לילה טוב אמריקה. ביי ביי טראמפ, אתה לא מהווה חידוש, כמוך יש לי בבית רק בסגול.
ובוקר טוב ישראל.
הצלחנו לאחר מאמצים ושינוע פריטים. וויתור על בקבוק קאמפרי לשלוח את.הכבודה המכובדת מאד שלנו.
תחנה ראשונה טמפה. ממתינים לטיסה לבוסטון.
מעולם הנד לאגאז' לא ידע שהוא יודע להיות כזה!
טיסה קצרה וחלקה לבוסטון.
המבורגר אחרון להפעם.
פרחים בשירותים.
המתנה מתונה.
ותיכף עולים.
חסר לדורון מזר שהוא לא שר לנו לרקע מחיאות כפיים סוערות.מיד בנחיתה.
נשתמע מהעבר השני של הימים והארצות שבדך.
לגמרי חוזרים הביתה!
השארת תגובה