יום 40 יונית צוק

1. בבקשה הציגי את עצמך בחמישה משפטים. חמש נקודות מבט על מי ומה את.

מי אני? השאלה הכי מורכבת והכי פשוטה שיש.

אשה, עצמאית, בת זוג, אמא, בלוגרית, בשלנית איומה.

הכל נכנס בהכל, הכל משתלב בהכל, רבת מימדים וצורות. לפעמים יותר ככה לפעמים קצת אחרת. מנסה להיות טובה לעצמי ולאחרים, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. כל הזמן בתנועה. לומדת.

2.  מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?

האמת שיום אחד, אחרי שסיימתי תואר ראשון פתאום נזכרתי בחלום שהיה לי בתור ילדה. פשוט איפשהו הוא נשכח לו בדרך. הבנתי באותו רגע של זכרון שהחיים משכו אותי מקצועית לא בגללי, אלא בגלל ההסטוריה המשפחתית. וזה היה נכון עד לאותו רגע שזה לא היה נכון.

אז אחרי 3 שנות קבע ותואר ראשון נזכרתי שבכלל תמיד רציתי להיות וטרינרית. אני אוהבת חיות, אני מבינה חיות, הן פשוט נדבקות אלי, מאז ומתמיד.

אבל אני שונאת דם.

אחרי משבר זהות קל הבנתי שזה לא מה שאני רוצה, אפילו חשבתי ללכת ללמוד טיפול באמצעות בעלי חיים, אבל התעצלתי להתחיל שוב ללמוד.

אז הלכתי ללמוד משהו אחר. דווקא יצא לא רע בדיעבד.

במקום זה, אימצתי עוד חיה בבית.

3.  האם את מרגישה "גדולה"? האם החלום ההוא עדיין מדבר איתך ואלייך?

אני מרגישה שאין התאמה בין הזמן שחולף למהות, לעשייה, לרבדים שאליהם אני מגיעה.

אני תמיד חושבת שיש לי עסק בין עשרות שנים לפחות, כשבקושי הוא מגרד את ה5 שנים.

אני מרגישה כבר 6 שנים בת 40, כשבפועל עוד 3 חודשים אחגוג 39 שנים

אני מרגישה הזוי כשאני מסתכלת לאחור ושואלת את עצמי, איך זה יכול להיות שיוצאים לי משפטים כמו "לפני 20 שנה", הרי אני בת 23 לא?

האם אני מרגישה גדולה? לא. כן. אולי. לפעמים. תלוי.

החלומות כל הזמן משתנים. כמוני. איתי.

הרגעים הכי הזויים שיש לי ילדה עם דילמות שאני זוכרת את אותן דילמות בעצמי בגילה. זה כל כך קשה לעכל את זה לפעמים. איך זה בכלל הגיוני? לפני שניה היתי בכיתה ג בבית ספר חוף הכרמל.

4.  מהו הרגע החביב עלייך ביום?

השקט אחרי שהבנות נרדמות. יש משהו רגוע ברגע הזה שאומר : "תודה על היום הזה". גם אם היה יום מחורבן לחלוטין. תודה. עוד יום עברתי. בהצלחה. יש מן השלמה של סיבוב ברגע הזה של השקט בבית. לפני הרגע השבא בתור לעצמי או לזוגיות שלנו. או שניה לפני שאני קורסת לישון. רגע קטן שבו אני עוצרת רגע לנשום.

5.  האם ועד כמה העסיק אותך או מעסיק אותך המשקל שלך?

רומן ארוך יש לי עם המשקל. ארוך מאוד. עליות וירידות, ושומרי משקלים למיניהם, וחוגי חיטוב ועיצוב, וירידה של 20 קילו אחרי הצבא, ועליה הדרגתית של 4 קילו כל שנה. סיפור מעצבן מאוד.

מאוד.

לופ בלתי נגמר.

יש ימים שאני מתגברת על זה ויש ימים שאני לא. לרוב לא.

6.  מה המשפט שהכי היית רוצה להגיד לאמא שלך ולא אמרת? מה הכי היית רוצה לשמוע ממנה?

למזלי יש לי קשר טוב עם ההורים שלי. אנחנו מדברות הרבה, שלא לאמר חופרות אחת לשניה. הייתי רוצה לאמר לה פשוט תודה. על מה שהיא היתה כשהיא היתה אמא שלי בצעירותי, ועל מה שהיא היום כשהיא אמא שלי וסבתא לנכדות שלה. פשוט תודה. יותר מזה לא יכלתי לבקש.

7.  מהו ה"אוורסט" שלך? איזו פיסגה את מרגישה שכבשת או מקווה להצליח לכבוש?

וואי איזה שאלה קשה!! יש לי חברה בשם כרינה וובר, אשה חכמה מאוד. מאזינה מאזינה מאזינה ואז אומרת לך את המשפט הכי מדויק שיש. יום אחד היא אמרה לי, אחרי הישג שהשגתי (אני כבר לא זוכרת מה הוא היה) "תגידי, למה את לא מסוגלת רגע לפרוס את כיסא הנוח ופשוט להתבונן על כל מה שעשית ולהנות? למה את תמיד חייבת להמשיך עוד ועוד ועוד" ואז הבנתי שאני נהנית מזה, מהריגוש של העשייה הרבה יותר מאשר ההישג עצמו.

הדרך לא קלה. נקודה. גם אם זה נראה שושנים ופרחים , הדרך קשה מאוד. יש הרבה מהמורות בדרך, דמעות, פחדים , חוסר שינה, בכי מרורים, נפילה לתהומות של פקפוק בדרך אבל כנראה שיש לי עור של פיל, אופטימיות או טפשות בטונה ובעיקר אנשים טובים להיוועץ בהם, חברות נפש שאפשר לטחון להן עד דק את השכל עם השטויות שלי, ומשפחה שסומכת עלי (שזה כבר בעיה, כי פאדיחה לעשות פאדיחה, אז עד שאני לא מצליחה להוכיח את הנקודה שלי, מפחד הפאדיחה אני פשוט ממשיכה הלאה עד שאני מצליחה)

ואז ממרחק של צעדים ניכרים, ואחרי שהשריטות כבר מגלידות, אני מסתכלת לאחור ואומרת לעצמי: "יו, מגניב. עשיתי את זה, מה הלאה?".

יש אוורסט אחד שהוא מאוד חשוב לי והוא הידיעה שנתתי לבנות שלי את כל הכלים הנכונים שיהיו להן בשביל להתמודד עם העולם הזה. זה חתיכת אוורסט. אני ממש ממש בשוליים שלו, אבל כל יום אני עולה במדרון ההר עוד קצת, עוצרת לנשום, לעכל, לחשב מסלול מחדש לפעמים, ואז אני ממשיכה בטיפוס, יש ימים שאני מתגלגלת כל כך חזק במדרון הזה למטה, ומצטערת על טעויות שאני עושה עימן, אבל אז אני מתאפסת על עצמי וממשיכה שוב מחדש. לפעמים יש שיאים קטנים בדרך ששם אני תוקעת דגלים של הצלחה. ואז, שוב, ממשיכה הלאה בטיפוס.

אמרו לי פעם שבקצה יש כוס קפה שהן ידעו להכין לי מבלי שאצטרך לבקש

8.  מהו הפריט הכי צבעוני שיש לך?

בירח דבש שלנו היינו במקסיקו וקנינו שם 30 לטאות שונות בגדלים שונים. הלטאות הללו היו תלויות לנו בכל הבית. אחרי שעברנו 5 דירות, נותרנו עם 7 לטאות. שתיים מהן נמצאות בחדר השינה שלנו. הן צבעוניות, ענקיות ושמחות כל כך. הן אחת ליד השניה. מסמלות עבורנו את השינויים שבחיים ואת היכולת שלנו להתאים את עצמנו לסיטואציות חדשות. באמת אני צריכה לבקש מהמגדלור שלי שינגב מהן את האבק.

9.  ממה התפכחת? מה הדבר שהעיר אותך, טילטל סדק ולבסוף הצמיח?

בצבא.

היה לי מפקד חרא. התעלל בי נפשית. ואני התעקשתי להשיג את התפקיד שרציתי, שהיה יוצא דופן. הצלחתי להשיג את התפקיד, והמפקד ההוא, המשיך גם שם להיות המפקד שלי.

מצד אחד נלחמתי בשיניים להצליח ולהוכיח את עצמי ומצד שני קיבלתי מהמפקד הזה מקלות בגלגלים יום אחר יום. הוא היה מעולה בפוליטיקה ארגונית. אני לא. באתי לעשות את התפקיד שלי, לא לשחק משחקים.

יום אחד נהרג לנו חייל ביחידה. ובתור קצינת כח אדם נאלצתי לאסוף את כל הציוד שלו ליחידה מיוחדת של איסוף חיילים בשביל להעביר להורים. ישבתי בחדר המגורים שלו ואספתי ביחד עם חבר שלו לתוך ארגז צבאי את הביגוד, את החפצים האישיים, את הכל. הכל רשמתי במין טבלה כזאת. זאת היתה סיטואציה מטורפת.

ואז הבנתי שאין לי מקום יותר בצבא. שאני לא רוצה שום נגיעה עם מוות מיותר. שכל המלחמות מול המפקד שלי לא שווים את זה. פשוט לא שווים את זה.

לקח לי כמה חודשים וביקשתי להשתחרר מהחוזה של הקבע שחתמתי עליו. למזלי לא שחררו אותי אלא העבירו אותי לתפקיד אחר. במקום להיות בשטח הייתי במפקדה. והיה לי מפקד חדש מדהים, עם המון נסיון וידע וחמלה, שידע לקחת את מה שנשאר אצלי כל כך הרוס, כתוש, ופגוע ולתקן אותו לאט לאט עד שהשתחררתי.

10.  מה את מבקשת להעביר הלאה?  "אני מאמינה", עיצה או תובנה.

למדתי את זה מהקולגה שלי בבנק דיסקונט, בחורה מדהימה, חברת אמת, שקוראים לה ענת שפרן, והיא לימדה אותי שפרגון אמת, שמגיע מהבטן עושה נעים לעור הפנים.

 

2 תגובות

1. 
   חגית

   הגב

   אפריל 16, 2018 בשעה 5:50 am

   "אני מרגישה שאין התאמה בין הזמן שחולף למהות, לעשייה, לרבדים שאליהם אני מגיעה" – כל כך מדויק בהקשר שלך… וואו!
   האוורסטים שלך מרתקים ונחוצים, בשבילך (וברור שגם לבנות) והמסע לשם נהדר, אם כי לא קל. מזכירה לך לנשום מדי פעם בדרך, פ׳סדר?

2. 
   חן סיון

   הגב

   אפריל 15, 2018 בשעה 7:35 pm

   אני מכירה אותך כבר חמש שנים
   וכל פעם מכירה אותך קצת יותר, יונית
   כמה יפה כתבת את עצמך כאן, וכמה טוב שיש לך חברות חכמות כמו כרינה וענת, מראות חכמות שמהדהדות נכון את חייך

השארת תגובה

ביטול