-
בבקשה הציגי את עצמך בחמישה משפטים. חמש נקודות מבט על מי ומה את.
אני האמא הלא-מספיק-טובה של גל ואורי, שרוצה שיהיה להם טוב – ולא באמת יודעת איך לעזור להם להשיג את זה. אני אשתו הבודדה ואלמנתו לעתיד של אמיר, הלום קרב ופגוע ראש ממלחמת לבנון הראשונה. אני הילדה בת ה-13.5 של האמא שמתה ושל האבא שאף פעם לא מרוצה מכלום. אני אשמה תמיד, אני לא מספיקה אף פעם. ובלי לצחוק, בעיקר על עצמי – לא הייתי מגיעה עד הלום.
-
מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?
רציתי להיות נהגת אוטובוס. איכשהו האמנתי שאני אצטרך רק להסתכל מהחלון הגדול מהקדימה של האוטובוס ולראות את העולם עובר על פניי.
-
האם את מרגישה "גדולה"? האם החלום ההוא עדיין מדבר איתך ואלייך?
אני לא מרגישה גדולה. אני עדיין יתומה שצריכה חיבוק ושיגידו לי שאוהבים אותי. החלום ההוא מדבר ולא מדבר אליי – מצד אחד – המצב ההיפנוטי הזה שבו העולם חולף על פניי עדיין קוסם לי ושואב אותי אליו לפעמים. מצד שני – אני יודעת שאני אוהבת אנשים וצריכה אנשים – לדבר איתם, לגעת, להשאיר אותם ב'אוטובוס' שלי ולהתרכז בהם, בלי שהם יירדו בתחנות וייעלמו לי לתמיד.
-
מהו הרגע החביב עלייך ביום?
לא בכל יום יש לי רגע חביב, אבל כשהמשפחה שלי מצחיקה אותי – בדיוק בשפה שלי – אין יותר טוב מזה. אם הם יכולים להצחיק אותי ומרשים לי גם ללטף אותם באותו הזמן – אז זה רגע אהוב אפילו.
-
האם ועד כמה העסיק אותך או מעסיק אותך המשקל שלך?
זה לא בדיוק המשקל שלי שמעסיק אותי. אני שונאת את הגוף שלי עוד מהימים שבהם הוא היה רזה. עם השנים תקופות הסלחנות כלפיו אולי קצת ארוכות יותר, אבל זו ברירת המחדל של היחסים בינינו.
-
מה המשפט שהכי היית רוצה להגיד לאמא שלך ולא אמרת? מה הכי היית רוצה לשמוע ממנה?
שאני יודעת שהיא אהבה אותי הכי טוב שהיא יכולה. שאני יודעת עכשיו שהיא הייתה בן אדם, ולא רק אמא שלי. הייתי רוצה לשמוע אותה אומרת: "אני פה. אני אוהבת אותך תמיד. את טובה." ושזה יהיה נכון.
-
מהו ה"אוורסט" שלך? איזו פיסגה את מרגישה שכבשת או מקווה להצליח לכבוש?
עד שנולדו הילדים שלי – הביישנות, הדיכאון והשנאה העצמית היו ממאירים. מאז שהם נולדו אני משתדלת להירפא, כדי להיות אמא שיכולה לגדל ילדים שלא חולים בזה. אולי לא אצליח אף פעם להיות נקייה מזה לגמרי, אבל אני מתקדמת.
-
מהו הפריט הכי צבעוני שיש לך?
מדפי הספרים שלי. הם עמוסים בספרים ובהמוני דברים קטנים ויפים אחרים שאספתי כי אני חמדנית.
-
ממה התפכחת? מה הדבר שהעיר אותך, טילטל סדק ולבסוף הצמיח?
כשהכרתי את אמיר חשבתי שהוא יגן עליי מעצמי ומהעולם. כשעברו השנים – גיליתי יותר ויותר (ואני עדיין ממשיכה לגלות) כמה המגן שלי פצוע ופגוע. נאלצתי למצוא כוחות בעצמי שלא ידעתי שיש בי. החיים עם הלום קרב הם – לתקופות ארוכות – מלחמה שאי אפשר לנצח בה, אפשר רק להפסיד ולהפסיד. אבל בתוך זה יש גם מקומות של כוח, של עצמאות, של צחוק, של הבנה.
-
מה את מבקשת להעביר הלאה? "אני מאמינה", עיצה או תובנה.
אני מאמינה שחמלה והומור (עצמי ובכלל) יכולים להציל את העולם. אי אפשר שרק אחד מהם יעשה את זה – רק ביחד יש להם סיכוי.
3 תגובות
השארת תגובה
מיכל, וואוו, איזה כוחות נפש.
השראה מטורפת.
נראה לי שהצלחת בענק, לא הפכת לצינית בתוך הקשיים האלה.
מיכל, אילו תועפות של אופטימיות מחלחלת דרך המצב המורכב שאת חיה 24/7
חמלה והומוא יחד. השראה
.
ו עידית, תודה על האוסף הזה, המעורר השראה, ומייצר פרופורציות שאת מלקטת בשבילנו
חוכמת הרבות
תודה לך יקירה.