1.בבקשה הציגי את עצמך בחמישה משפטים. חמש נקודות מבט על מי ומה את.
אני בת 47, נולדתי וגדלתי כל חיי באותה העיר. הכרתי את בעלי כשהייתי בכיתה יב' והוא חיל. מאז אנחנו ביחד. הורים לשתי בנות גדולות. מנהלת עסק משפחתי לא קטן שהקים סבי ז"ל.
לפני שנה וחצי אובחנתי כחולה בפיברומיאלגיה ומאז התהפכו עליי חיי לבלי הכר.
-
מה חלמת להיות כשתהיי גדולה:
כשהייתי קטנה לא היו לי חלומות. גדלתי עם אמא חולה, דור שני לשואה. המסר שקיבלתי כילדה הוא שהרבה לא ייצא ממני. הייתי עסוקה בלרצות, בלנסות ולזכות ברסיסי אהבה ולא העזתי לחלום.
-
האם את מרגישה "גדולה" האם החלום ההוא עדיין מדבר איתך ואלייך?
היום אני מרגישה מאד גדולה. אחרי חיים לא פשוטים בהם בעלי חלה פעמיים בסרטן, ארבעת הורינו נפטרו בגיל צעיר ותמיד כשהייתי בהריון.
הגעתי לשלב שבו הבנתי שהחיים הם כאן ועכשיו. חברה טובה ויקרה לימדה אותי שאין אף פעם ואין לעולם לא.
אז בגיל 40 בערך התחלתי לחלום חלומות, להציב לי מטרות ויעדים ולהגשים אותם.
ומסתבר שזה כל כך פשוט…
-
מה הרגע החביב עלייך ביום?
אני טיפוס של בוקר. אני מכורה לריצה ובאהבה גדולה מכוונת את השעון לשעות הזויות. וכשהוא מצלצל נמרח לי ישר החיוך על הפנים. אוהבת את השקט של הבית הישן. את הריחות של הלילה שמתערבבים בריחות של היום החדש. לשתות קפה ולחלום בהקיץ.
-
האם ועד כמה העסיק אותך או מעסיק אותך המשקל שלך?
בתור ילדה ונערה מתבגרת הייתי ממש רזה. למרות זאת אמא שלי נהגה "לרדת עליי" ולומר לי שיש לי תחת גדול, מאז אני חושבת שהתחלתי להסתבך עם המשקל.
בעקבות הפריות המבחנה שעברתי עליתי מאד במשקל עד שהוא התייצב על 3 ספרות. ניסיתי אין ספור דיאטות אבל כשהאכילה היא רגשית שום דיאטה שבעולם לא תעזור.
בגיל 40 הוצאתי לראשונה רישיון נהיגה ומאז התחיל הגלגל לזוז. נרשמתי למכון כושר המרוחק מעיר מגוריי. הכרתי דרך הפייסבוק אישה מדהימה שלימדה אותי אייך אפשר לרזות מבלי לעשות דיאטה. נדבקתי בחיידק הריצה וכך בקלות ובפשטות נפרדתי מ30 ק"ג.
כיום המשקל לא מעסיק אותי. למדתי לאהוב את גופי כמו שהוא עם הצלוליטיס והקמטים.
בגיל 46 קניתי בקיני וכל הקיץ הסתובבתי בים כאלו אני לפחות ג'יזל.
-
מה המשפט שהכי היית רוצה להגיד לאמא שלך ולא אמרת? מה הכי היית רוצה לשמוע ממנה?
אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 27 בחודש שביעי עם בכורתי. הכי הייתי רוצה להגיד לה שאני פשוט אוהבת אותה.
הכי הייתי רוצה לשמוע ממנה למה לא יכלה לאהוב אותי? מה הדבר הנורא שעשיתי שבגללו מעולם לא ידעתי אהבה ללא תנאי מה היא.
-
מהו "האוורסט" שלך? איזו פיסגה את מרגישה שכבשת או מקווה להצליח לכבוש.
כאחת שיש לה הרבה חלומות מן הסתם יש לי הרבה פסגות לכבוש.
עד לא מזמן המוטו שלי היה (ולעיתים עודנו) "למות או לכבוש את ההר" היום אני מבינה שיש גם הרבה באמצע.
החלום הגדול שלי הוא להבריא מהפיברו. רוב הרופאים שפגשתי אמרו שזו מחלה שלא מבריאים ממנה ואני רוצה להוכיח לעצמי שאני אוכל לפצח אותה ולהבריא.
וכן להשאיר חותם בעולם. חשוב לי לחיות חיים בעלי משמעות (ויקטור פרנקל הוא אחד מאבותיי הרוחניים) ולתרום לאחר. אני מאמינה בלב שלם שחברה לא יכולה להתקיים בלי חמלה והושטת יד לזולת.
-
מה הפריט הכי צבעוני שיש לך?
כשפותחים את ארון הבגדים שלי רואים שחור, אפור, לבן.
אמא אדמה שלי, זאת שלימדה אותי לרזות ללא דיאטה, השאילה לי גופיית ריצה וסווצשרט בצבע ורוד. "שכחתי" להחזיר לה אותם וכך הם מנקדים לי את הארון בורוד. תזכורת יומיומית לשימחה ואופטימיות.
-
ממה התפכחת? מה הדבר שהעיר אותך, טילטל אותך, סדק ולבסוף הצמיח?
כפי שסיפרתי חיי היו רצופי טלטלות וטרגדיות ובכל פעם שקרה דבר נורא אמרתי זהו, עכשיו פרופורציות, מה שלא חיים או מוות אני לא נלחצת ממנו. אבל החיים חזקים מהכל ושוכחים וחוזרים להתעצבן משטויות. מרד של בתי הבכורה בגיל 15 היה אחת הטלטלות הקשות שידעתי. מילדה שלא ידעה אהבה ללא תנאי הפכתי לאמא שהילדה שלה לא אוהבת אותה ולא רוצה אותה. המשבר עבר וצמחנו ממנו כולנו. אך השריטות שנגרמו לי לא ירפאו לעולם.
המחלה ללא ספק טילטלה אותי, גרמה לי ללמוד יותר על עצמי, על הכוחות הטמונים בי. אני לא השראה ולא אלופה אני פשוט מסרבת להיכנע. גם עם יום אחד אני מפורקת מכאבים ולא יכולה לזוז למחרת אכוון שעון ואקום לרוץ. אני ממשיכה "לנקד" לי את היומן בדברים טובים שאני מצפה להם. גם אם אני לא יודעת אם כשיבוא היום אוכל לקום ולבצע.
הבנתי גם שבסופו של יום אנחנו לבד בעולם והציטוט הכל כך יפה "מאין יבוא עזרי" מתכוון לכך שרק אנחנו יכולים לעזור לעצמנו ואל לנו לחכות שמישהו אחר יעשה את זה.
-
מה את מבקשת להעביר הלאה? "אני מאמינה" עצה או תובנה
ראיתי סרטון ב"טד" שהשפיע עליי רבות. בחורה בשם ברנה בראון מדברת בו על "העוצמה שבפגיעות" והבנתי שרק ע"י כנות וחשיפה אצליח לרפא את עצמי. יש לזה מחיר. מאבדים אנשים בדרך. מקבלים הרבה ביקורת. אבל הבנתי שככה אני ואני לא יכולה אחרת.
לכן גם לאחר התלבטויות אין ספור הסכמתי לענות על השאלון, אולי הסיפור שלי יגע במישהו, ייתן תקווה וכוח.
ואסיים בציטוט האהוב עליי של גרסייה מרקס:
" לעולם אל תפסיק לחייך, גם שמאד עצוב לך. מישהו עלול להתאהב בחיוך שלך".
השארת תגובה