-
בבקשה הציגי את עצמך בחמישה משפטים. חמש נקודות מבט על מי ומה את.
- ההגדרה הכי טבעית ונעימה לי בחיים האלה, היא "אמא". בתוך ההגדרה הזו יש לי בית.
אחר כך אני תוצר של מסע. אוהבת את הדרך, בלי לדעת לאן תיקח אותי. מאמינה שכל אדם הוא סיפור, הפכתי את זה למקצוע. מאמינה שהחיים הם כפי שאנחנו מספרים אותם לעצמנו, משתדלת שהסיפור יהיה מעניין, שתהיה בו חמלה וערך.
2. מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?
אני לא בטוחה שהעזתי לחלום. מילים תמיד דברו אלי. ידעתי שזה יהיה קשור במילים.
3. האם את מרגישה "גדולה"? האם החלום ההוא עדיין מדבר איתך ואלייך?
נדמה לי שיותר מהכל פחדתי לגדול. בגיל צעיר מאוד ילדתי ילד. לפעמים נראה לי שאני
גדלה בזכותו. מידי פעם אני אומרת לו שאני לא מאמינה שהוא שלי, שאיזה מזל שבא בסוף
הקיץ, לפני ראש השנה… גם המילים עוד מלוות אותי. כל פעם קצת יותר. אני גדלה לאט, כדרך אגב, זה חלק מטיול ארוך, לגדול…
4. מהו הרגע החביב עלייך ביום?
הרגע הכי אהוב ביום מגיע כשהבית מכבה את היום. כשכולם במיטות שלהם. ואני נועלת
את דלתות הבית וכולנו בפנים. והיום עבר בשלום, ואני עוד יכולה לעבור
בין החדרים ולכסות רגלים מציצות. גם של ילדים גדולים מאוד.
זו זכות גדולה. אני משתדלת ממש לזכור לומר בקול חלש. "תודה".
5. האם ועד כמה העסיק אותך או מעסיק אותך המשקל שלך?
אין לי משקל בבית. יש לי את "ג'ינס המטרה", יש תקופות שאני משתחלת אליו בקלילות ויש
תקופות שהכפתור האחרון לא נסגר, ואז אני רצה קצת יותר ומתרחקת קצת מנישנושים…
6. מה המשפט שהכי היית רוצה להגיד לאמא שלך ולא אמרת? מה הכי היית רוצה לשמוע ממנה?
אני תוצר של "בית הילדים", הילדות המיוחדת הזו התנהלה רחוק מההורים. אני קשורה לאמא שלי, אנחנו מדברות בטלפון כל יום, אנחנו דואגות אחת לשניה, אבל על העבר מתוח קרום דק ומכבד, שאנחנו לא נוגעות בו. עם הילדים שלי למדתי לומר. בעיקר כמה אני אוהבת אותם, שלא ישכחו לרגע, כמו ציידה לדרך, כמו חיסון.
7. מהו ה"אוורסט" שלך? איזו פיסגה את מרגישה שכבשת או מקווה להצליח לכבוש?
בימים אלה אני כותבת שני פרוייקטים משמעותיים מאוד. אם יוולדו במזל טוב, כפי שזה
נראה במוניטור, אהיה מאושרת מאוד. אני בדרך לשם.
8. מהו הפריט הכי צבעוני שיש לך?
הרבה! אין לי שחור… מעיל קורדרוי כתום, נעלי עקב אדומות, ג'קט ורוד, גופיות בכל הצבעים…
הכורסא האהובה עלי היא בורוד פוקסיה. אף אחד מבני הבית לא אמיץ מספיק לחבב אותה,
אז היא שלי…
9. ממה התפכחת? מה הדבר שהעיר אותך, טילטל סדק ולבסוף הצמיח?
נדמה לי שעד גיל 40 חייתי בבועה. אפילו סופיותם של החיים לא היתה מובנת לי עד הסוף,
הייתי עסוקה בהווה עמוס. כשחלה ונפטר האיש שגידל אותי כאבא, וכמה חודשים אחר כך עברנו אל מעבר לים, הבנתי משהו על החיים. קבלתי פרספקטיבה. אני עדיין מקדשת הווה, אבל היום הרבה יותר מתוך הודייה. פעם הדברים היו יותר מובנים מאליהם, היום הרבה פחות. אז כשנגמר
עוד יום שלם, וכולם במיטות… זה לא עובר לידי. אני באמת מעריכה את זה.
10. מה את מבקשת להעביר הלאה? "אני מאמינה", עיצה או תובנה.
אני תמיד אומרת לילדיי שהדרך חשובה יותר מהמטרות אליהן היא (אולי) מובילה.
חשוב ללכת אותה, לא סתם לחלוף, לעצור לפעמים להתבונן, לקחת חברים לצעדה הזו.
להשתדל לבחור את הנתיב הנכון כשמגיעים לצומת. לשמוח על כל יום.
להקשיב. לאסוף זכרונות טובים. להגיד מילים טובות.
חוץ מזה, אני עוד לא יודעת, אני עוד הולכת בדרך ולא ממש רוצה לגדול…
2 תגובות
השארת תגובה
הולכת את הדרך
תודה
אוריאן צ׳פלין פצצת אנרגיה שהגיעה אלי באמצע החיים, בלי לשאול שאלות, סתם ככה הגיעה לספר סיפור… אהבתי את יום 24 !!