24-7
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?
24-7
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?

יום 14 נורית ליבנת

מרץ 18, 2018 2 תגובות

 

1. בבקשה הציגי את עצמך בחמישה משפטים. חמש נקודות מבט על מי ומה את.

מזל טלה. יתומה מאב מגיל שנה. חוזרת בשאלה. אמא של אבישג ואיתמר. בחיפוש מתמיד (לאהבה, להורות טובה, לחיים ולא להשרדות, להשראה, לידע, לצמיחה…)

  1. מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?

לא חלמתי. הייתי ילדה ללא חלומות. העברתי את הילדות בהישרדות. בנסיון לשמור על המקום שלי. (זה לא עזר). לפני שנה עברתי טיפול בnlp, ביקשתי לחלום. פרצתי דרך בתת ההכרה שלי.

לא תמיד אני מרשה לעצמי לזרום עם החלומות שלי, בגלל פחדים וחוסר בטחון בעצמי, אבל הם שם מהבהבים בקצה המנהרה שבתוכי. עצם הקיום שלהם זאת הצלחה עבורי.

  1. האם את מרגישה "גדולה"? האם החלום ההוא עדיין מדבר איתך ואלייך?

לפעמים אני מרגישה מאד גדולה ולפעמים קטנה כל כך, ובלי קשר לגיל הביולוגי שלי. אני מרגישה שעברתי הרבה (יש מישהי שמרגישה אחרת?!), ומצד שני יש דברים שרק עכשיו אחרי גיל 40 התחלתי להבין ואני בקצה הדרך. אני חדשה בכל עניין החלומות, לומדת לתפעל את השריר הזה.

  1. מהו הרגע החביב עלייך ביום?

הדרך לעבודה, וממנה. לבד באוטו. עם מוזיקה שאני אוהבת. כשאני מכינה את עצמי למעברים בין הבית לעבודה, ובין העבודה לבית. הראש שלי חושב כל הזמן, קשה לי לכבות אותו. לימדתי את עצמי להתמסר לתחושה הזאת בדרך. לתת למחשבות לזרום בלי להתעכב עליהם, בלי לשפוט. לשיר בקול, לבכות לפעמים, לחייך, לבחון את הסביבה, לנקות את הראש. אני מוצאת שזה עוזר לי להגיע בלי מטענים ממקום למקום.

  1. האם ועד כמה העסיק אותך או מעסיק אותך המשקל שלך?

קיבלתי החלטה לפני כ15 שנה להוציא את המשקל מהבית ומאז המשקל כמעט ולא מעסיק אותי. אני לא יודעת כמה אני שוקלת. לא יודעת כמה שקלתי בהריונות. זה לא מעניין אותי. אני מקשיבה לנפש שלי, ואם יש לי ימים שאני אוכלת לא בריא באופן מופרז, אני מחפשת מה לא רגוע בה ומנסה לתת לזה מענה. ואני בעיקר זורמת בלי להלקות את עצמי. אני לא מבינה את המחמאה הזאת "רזית". ראיתי נשים רזות שהנפש שלהן עצובה, ונשים מלאות יותר שהיו יפות כמו אלות, הנפש שלהן זהרה החוצה והאירה אותן באלף גוונים.

  1.  מה המשפט שהכי היית רוצה להגיד לאמא שלך ולא אמרת? מה הכי היית רוצה לשמוע ממנה?

(באופן מפתיע ואולי לא, עשיתי את השאלון ודילגתי על השאלה הזאת בלי לשים לב, רק בסוף כשקלטתי שחסרה לי שאלה, חזרתי אחורה וראיתי על מה דילגתי). אני חיה עם אמא פוסט טראומתית לא מאובחנת. היא לא "אמא" במובן הרגשי של המילה בשום אופן, לאף אחד מילדיה (כך שזה לא קשור לחזרתי בשאלה). היא חיה בעולם משלה. היא הרחם שהביא אותי לעולם.

הייתי ילדה הורית, גדלתי לצד המשפט "את תהיי בסדר". לצד תהפוכות החיים, אני הייתי האי היציב שיהיה שם גם אם הכל מסביב יהפוך לתוהו. אמא שלי תהיה בת 70 השנה, היא קיימת בעולם, וזהו. אין לי איך להסביר את זה בקצרה. הלוואי שיכולתי להגיד לה שאני אוהבת אותה, לשמוע אותה אומרת את זה – ולהרגיש שהיא מתכוונת לזה באמת.

  1. מהו ה"אוורסט" שלך? איזו פיסגה את מרגישה שכבשת או מקווה להצליח לכבוש?

ההורות שלי היא לגמרי האוורסט שלי. לא גדלתי בתוך מודל הורות בשום דרך. בהריון שלי עם אבישג פחדתי שלא אעמוד באתגר ואין דרך חזרה. פחדתי שאהרוס יותר משאבנה. שאקלקל יותר מאשר אתקן. ישבתי עם אבישג שנה ועשרה חודשים בבית, כשהיא צמודה לירך שלי, עד שאבא שלה דחף אותי בעדינות לחזור לעולם האמיתי. בדיעבד הוא צדק. הבאתי את איתמר לעולם אחרי כ3 שנים, בתחילת ההריון הייתי עם נקיפות מצפון כלפי אבישג, עד שהגננת שלה, אישה חכמה, העמידה אותי במקום. ידעתי שיש לי בן מהרגע שהריתי אותו, והודיתי לאלוהימה. העובדה שיש לי בת ובן עזרה לי בהחלטה לא להביא יותר ילדים לעולם. אני אמא טוטאלית בהוויה שלי, הליקופטר- חגה להם כל הזמן מעל הראש. לומדת לשחרר, לתת להם לחוות את העולם דרכם ולא דרכי, ולהיות נוכחת. יש ימים שאני מרגישה שהצלחתי וכבשתי את ההר, באחרים אני מרגישה שהדרך ארוכה.

  1.       מהו הפריט הכי צבעוני שיש לך?

גופית ספורט בצבע ורוד זוהר.

  1.    ממה התפכחת? מה הדבר שהעיר אותך, טילטל סדק ולבסוף הצמיח?

בבסיס שלי אני אדם מרצה. ילדות שלמה העברתי בנסיון לרצות את אמא שלי ובעלה כדי שלא יוותרו עלי. חייתי בעולם החרדי הרבה שנים אחרי שידעתי שאני לא שייכת לשם, רק כדי לרצות את אמא שלי, כדי לא לאבד אותה. התחתנתי בשידוך, נישואין שלא היו אמורים לקרות לאף אחד מן הצדדים. ברגע אחד בצהריים אחרי שלושה חודשים, בחרתי בחיים. התגרשתי, עזבתי את העולם שחייתי בו וסללתי לי דרך. השלמתי בגרויות, למדתי תואר ראשון  וחשבתי שניצחתי, אבל התכונה הזאת שלי הרימה ראש בזוגיות ובנישואים שלי (השניים שלי אם תרצו) וגרמה לי להיות שם הרבה זמן אחרי שהבנתי שזה נגמר. אני גרושה ארבע שנים ואני לומדת להקשיב לעצמי. לומדת שהחיים הם לא שחור ולבן, אלא המון גוונים של אפור וזה בסדר. אני לומדת להקשיב לאינטואיציה, לדייק, אני נופלת וקמה. ואני לגמרי לגמרי צומחת במקום הזה.

  1.   מה את מבקשת להעביר הלאה?  "אני מאמינה", עיצה או תובנה.

תאהבי את עצמך, תסלחי לעצמך, תאמרי תודה שמחמיאים לך ותחלישי קצת את הווליום של הביקורת העצמית. את לגמרי בסדר.

 

פוסטים נוספים שיעניינו אתכם

יום 41 אנונימית
יום 90 תמר יהל
יום 87 שרה גרוס
« הקודם
הבא »
2 תגובות
  1. מרב סדובסקי
    הגב
    פברואר 13, 2019 בשעה 6:26 am

    נורית,
    השאלון שלך הוא אחד המרתקים שקראתי.
    את יהלום, ישירה, מבינה.
    בא לי לתת לך חיבוק!

  2. תמר יפה
    הגב
    מרץ 18, 2018 בשעה 8:02 pm

    עולם מלא ועשיר , יש לך נורית.
    את בונה אותו צעד אחר צעד, לבנה אחר לבנה. בבטחה.
    את יודעת איך לבנות את עולמך, את היש שלך.
    בהצלחה בהמשך.
    באהבה
    תמר

השארת תגובה

ביטול

364+1
361+1

לקראת יומולדת 48 הסתובבו לי מחשבות בראש. טוב, זה לא ממש חריג, כמות המחשבות שמסתובבות אצלי בראש בהחלט יכולה לאכלס ראשים של כפר אפריקאי שלם. חשבתי שאני רוצה חיבורים, שאני סקרנית יותר מתמיד לשמוע מה נשים אחרות עוברות ומה הן חושבות על מה שעברו. חשבתי קהילה. וקשר. והחלטתי ליצור שאלון ובו 10 שאלות עליו תענה בכל יום השנה אישה אחרת, 364 נשים שונות ואני. מוזמנות להצטרף למסע של שנה שלמה. בקריאה, בתגובות או בהשתתפות.

קצת עליי

רואה יופי בכל מקום
עוסקת מזה שנים ארוכות בצפרות משפחתית.
סקרנית היותר, ממציאנית, חולמת, מתייאשת ומנסה שוב
טועה על בסיס קבוע ואז טועה עוד קצת
מאמינה שהלב הוא גמיש, עיוור לצבע, מגדר או צורה.
עוד אני מאמינה כי מבין הסדקים עולה אור והוא החשוב.

הצטרפו לרשימת התפוצה
כמה-שוקלת-האהבה
"כמה שוקלת אהבה"

בהרצאה אני מדברת על קבלה וחמלה, מתוך הסיפור הפרטי שלי אני פורשת בעדינות את החלקים מהם בנויה ההורות שלנו. אני נוגעת באהבה עצמית וביכולת שלנו לקבל את החלקים בנו איתם אנחנו לא שלמים ועל ידי כך לקבל את הילדים שלנו.

לחצו לפרטים
פוסטים אחרונים
  • יומן אמריקה. אוגוסט 8, 2019
  • קולאג' הדרך שלי להגיד את עצמי יולי 21, 2019
  • סיגל יושע יוני 10, 2019
  • מיכל שרגיל בן-סירה יוני 2, 2019
  • יום 365 אני בעצמי (עידית אייזנר) מרץ 5, 2019
עקבו אחרי
  • Facebook
  • Pinterest
  • Instagram
ארכיונים
עיצוב ובניה: לימונדה || סטודיו למיתוג
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס