-
בבקשה הציגי את עצמך בחמישה משפטים. חמש נקודות מבט על מי ומה את.
יעל כרמי
אמא למעין, סטודנטית להנדסת מכונות, ולנועה- הידועה בכינויה ה'פייסבוקי' – המתבגרת שהחל מה- 17.7 תשנה סטטוס בחיים וברשת ל- חיילת.
חיה בזוגיות עם עודד, בן זוגי האהוב שגם לו יש כינוי פייסבוקי – ע., בזוגיות פרק ב', שהוא הפרק הכי יפה בספר, במקום הכי יפה בארץ- קיבוץ הזורע.
מרצה ומנחת סדנאות בנושאי כתיבה אישית, כתיבה ברשת ויצירת בלוג- בלוג משלך.
מנהלת את הספרייה בקיבוץ הזורע.
כותבת כל היום, בראש ובמחשב, מכורה לפייסבוק ולרשת, אוהבת ספרים, סדרות טלוויזיה, נעליים וסנדלים, וישנה כל יום בצהריים.
-
מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?
אני לא כל כך זוכרת. אני חושבת שהיתה תקופה שרציתי להיות זמרת כמו אילנית, שהיא הזמרת האהובה עלי עד היום, גם בגלל הקול ובעיקר בגלל השיער הבלונדיני והחלק לעומת השיער המתולתל והסורר שלי.
אחר כך פינטזתי על להיות דיילת.
ואחר כך- סופרת.
-
האם את מרגישה "גדולה"? האם החלום ההוא עדיין מדבר איתך ואלייך?
במקום להיות דיילת, הפכתי לסוכנת נסיעות ובהמשך גם למנהלת משרד נסיעות ובמשך 22 שנה אלה היו חיי. שלחתי אנשים למקומות שהייתי ומקומות שלא אהיה בהם לעולם, ותמיד הרגשתי שאני קצת נוסעת עם הלקוחות שלי.
הפכתי לבלוגרית. והבלוג שלי, אותו פתחתי לפני כ-8 שנים בסלונה – שינה את חיי ובאמצעותו גם הגשמתי חלום גדול שלא ידעתי אפילו שהיה לי – להנחות סדנאות כתיבה.
-
מהו הרגע החביב עלייך ביום?
מוקדם בבוקר, אני מכינה לעצמי קפה ויוצאת למרפסת.
שנים חלמתי על מרפסת וכשעברתי לקיבוץ, קיבלתי אחת כזו במתנה מהאיש שלי יחד עם עוד הרבה דברים שהביאה האהבה שלנו.
אני יושבת במרפסת בקיץ עם מאוורר, ובחורף עטופה בשמיכה וקוראת. וחושבת. ומהרהרת. ומסתכלת על חברי הקיבוץ הרוכבים על אופניהם בדרך לעבודה, ועל אמהות עם עגלולים, ועל הדשאים הירוקים הגדולים מול ביתי וגם אלה הנשקפים מחלון חדר העבודה שלי- ונאנחת באושר.
-
האם ועד כמה העסיק אותך או מעסיק אותך המשקל שלך?
מעסיק מאד. הייתי הילדה הכי רזה והכי גבוהה בכיתה.
בקושי גייסו אותי כי המשקל שלי היה על הגבול.
ועם השנים והלידות, ותענוגות האוכל- הגוף השתנה.
אני עומדת לפעמים עירומה מול המראה באמבטיה, באומץ רב, יש לומר ושואלת את עצמי: מי זו?
אני מפנטזת על כדור הרזייה כזה שלוקחים ו-פוף! ינשרו ממני 10 ק"ג. גם על 5 ק"ג הייתי מתפשרת. ועם הגיל כל עניין הדיאטות והשמירה על המשקל לא נעשה יותר קל. אז נתנחם בקוביית שוקולד. בלי סוכר.
-
מה המשפט שהכי היית רוצה להגיד לאמא שלך ולא אמרת? מה הכי היית רוצה לשמוע ממנה?
אמא שלי, שנפטרה לפני 6 שנים הייתה מורה. המורה שולה. זו הייתה הוייתה, וגם על קברה כתבנו שהייתה מורה.
הייתי רוצה לומר לה: 'אמא, אני מורה. אני עומדת בפני עשרות נשים היושבות ומקשיבות לי, וכותבות, כאלה שמבוגרות ממני לפעמים ב -20 שנה וקוראות לי 'מורתי'. '
הייתי מספרת לה על כך שהיעדרה הפך לנוכחותה ואני מזכירה אותה ומחייה אותה ועושה תיקון ביחסינו אחר מותה בכל השיעורים שלי, בכל הפוסטים שלי, ומאות נשים כבר מכירות את אמא שלי 'המורה שולה'.
הייתי רוצה לשמוע אותה מתקשרת אלי מוקדם בבוקר ואומרת: 'יעלינקה?' זהו. לא צריך יותר.
-
מהו ה"אוורסט" שלך? איזו פיסגה את מרגישה שכבשת או מקווה להצליח לכבוש?
הייתי רוצה ללמד באקדמיה. להעביר את סדרת ההרצאות שלי 'מילים רבות יופי' וגם את הסדנה 'בלוג משלך' במכללות, באקדמיה, בחוגים לספרות וכתיבה. וכמי שהציבה לעצמה מטרות שעד היום הגשמתי, גם זה יגיע.
ועוד פסגה – להנחות סדנת כתיבה בחו"ל. לנשים ישראליות הגרות בחו"ל. אני לא בררנית, תזמינו אותי לניו יורק- ואני באה. תזמינו אותי ללונדון-ואני כבר על המטוס.
-
מהו הפריט הכי צבעוני שיש לך?
שמלה בצבע כתום- אדום, שבן זוגי קנה לי כמתנה.
זו שמלת המזל שלי. לבשתי אותה בהרצאות בכנסים גדולים, בערב TED שהשתתפתי בו ובכל פעם ניגשות אלי נשים ושואלות איפה קניתי את השמלה, ולפני שבוע סיפרה לי מישהי שהלכה וחיפשה שמלה כזו ולא מצאה אבל קנתה לעצמה חולצה בצבע כזה.
-
ממה התפכחת? מה הדבר שהעיר אותך, טילטל סדק ולבסוף הצמיח?
הייתי בטוחה שאהיה סוכנת נסיעות עד הפנסיה. עד שפוטרתי מעבודתי, והפיטורים וגם חיפושי העבודה היו טראומתיים. הפכתי שקופה בשוק העבודה כמו הרבה נשים וגם גברים בגילאי 45 ומעלה.
ואז- הקמתי את העסק שלי – בלוג משלך.
בעצמי, בעשר אצבעות ועל שתי רגליים.
אני היום מרצה מבוקשת ובית יוצר לסדנאות.
ייתכן שאם אפגוש פעם את זו שפיטרה אותי בזלזול גדול- אגיד לה: תודה.
-
מה את מבקשת להעביר הלאה? "אני מאמינה", עיצה או תובנה.
במישור המקצועי- אני מאמינה שכל אישה צריכה בלוג משלה. מקום בו תוכל לכתוב, להשמיע את קולה, להביע ולהשפיע באמצעות מילותיה.
במישור האישי – אני רוצה לומר לכל מי שחיי הנישואים שלה הסתיימו, שיש חיים טובים ונהדרים אחרי הגירושים. ויש אהבה גדולה, וחברות ולא להתייאש. לחפש אותה, את האהבה, לקרוא לה.
אני בכלל מאמינה שיש מישהי שהיא אחראית על החלומות. לפעמים היא עסוקה, לפעמים צריך לעמוד בתור- אבל התור שלנו יגיע.
תגובה אחת
השארת תגובה
יעלי
איזה פוסט אופטימי.
נהדרת שאת. מגשימת חלומות בשמלה אדומה, ותלתלים סוררים, וחיוך גדול על המרפסת.
לעוד רבים כאלו