24-7
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?
24-7
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?

יום 100 נינה הלוי

יוני 15, 2018 תגובה אחת

 

  1. בבקשה הציגי את עצמך בחמישה משפטים. חמש נקודות מבט על מי ומה את.

אישה. טרנסית. בודהיסטית. לוחמת. מלווה ומעצימה נשים.

2. מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?

כמי שנולדה כבן בכור למשפחה מאד גברית, הבנתי בגיל צעיר (4, אולי פחות) שאני לא באמת בן. מאותו רגע, פרויקט חיי היה ללמוד להיות בן/נער/גבר. נכנסתי לזה בהרבה התלהבות ועניין, ועבדתי קשה מאד על הדחקת כל מה שלא התאים לפרסונה הגברית שבניתי. כשהייתי קטנה, חלמתי להיות טייס קרב, או אסטרונאוט, ובהמשך התגלגלתי להיות בוקר ודייג, נגר ופסל.

גם כאישה המשכתי לשחק במגרש הגברי, ולהתגאות בכלים שרכשתי בגלגול החיים ההוא (המצאתי את עצמי מחדש כאופה, ואפיה דורשת המון כוח פיזי). אבל בחיי כאישה נוסף לזה סוג של התרסה, וממד של העצמה נשית: למרות אלפי שנות דיכוי, אני באמת חושבת שאנחנו טובות יותר כמעט בהכל.

3. האם את מרגישה "גדולה"? האם החלום ההוא עדיין מדבר איתך ואלייך?

כיום אני בת 60, מרגישה "גדולה," שלא לומר "עתיקה" כי עברתי כל כך הרבה בגלגול חיים אחד. זה נראה לי מטורף לגמרי, בלתי נתפס. במובן מסוים אני עדיין לא יודעת מה אהיה כשאהיה גדולה. אני מרגישה עתיקה, אבל גם צעירה מאד, יותר צעירה ופתוחה מכפי שהרגשתי בגיל 28.

4.מהו הרגע החביב עלייך ביום?

אין לי כמעט שום שגרה, אז קשה לי לדבר על רגע ביום. הרגעים שמעיפים אותי הם רגעים של מפגש, של נתינה וקבלה, של העצמה הדדית, של כבוד למי שקמה מול קושי וצומחת, של נשים אמיצות שנלחמות, ולפעמים גם מנצחות.

5. האם ועד כמה העסיק אותך או מעסיק אותך המשקל שלך?

לא ממש. לפחות בנושא הזה יש לי גנטיקה טובה. עם זאת, כאישה בעולמנו, יש לי יכולת אינסופית להתחשבן עם הגוף שלי על כל הפגמים שבו, ואני מנהלת הרבה שיח עם עצמי כדי לא ללכת למקומות המרעילים האלה. הנושאים האלה עולים בלי סוף במרחבים טרנסיים, ואצלנו האתגר של קבלה עצמית, פיזית וזהותית, הוא עצום.

6. מה המשפט שהכי היית רוצה להגיד לאימא שלך ולא אמרת? מה הכי היית רוצה לשמוע ממנה?

ההחלטה לגדול ולהתעצב כגבר דרשה ממני להתרחק מאימא ולרופף קשר עמוק מאד שהיה שם כשהייתי ממש קטנטנה. הרבה שנים אחר כך אני מבינה שכל מה שאני היום התחיל שם, ושמחה בגילוי מחודש והתחברות לשורשים האלה של רגישות וחמלה, כוח להיות עם הרבה קושי ועצב, וסוג קור הרוח שמאפשר לגעת בכאב ולא לסובב את הראש. תודה, אימא, את הגיבורה שלי!

7. מהו ה"אוורסט" שלך? איזו פיסגה את מרגישה שכבשת או מקווה להצליח לכבוש?

לבד מפנטזיית הילדות לבנות פרסונה מסוימת, החלום היחיד אליו התחברתי באמצע חיי היה חלום עצום, מפחיד מאד ומגייס באופן עמוק, החלום לחיות בעולם כאישה.

פיסגת האוורסט הייתה בדיוק הדימוי שראיתי לנגד עיני, והנכונות הייתה אשכרה למות או לכבוש את ההר. את החלום הזה אני מממשת יום יום, ומודה למזלי הטוב כל דקה ודקה. היום אני רק רוצה להמשיך לצמוח, למצוא שלווה ולסייע לאחרות להתממש ולמצוא שלווה וכוח.

8. מהו הפריט הכי צבעוני שיש לך?

יש לי שתי שמלות של דזיגואל שלקח שנים עד שהעזתי להתחיל ללבוש. כל כך אוהבת אותן היום שלא אפרד מהן עד שיתפוררו לגמרי. בכלל, החיבור לשמלות לא בא לי בקלות, והקונספט של ללבוש משהו לא ממש נוח רק כדי להיראות טוב עדיין לא ממש טבעי לי (45 שנותי כגבר עשו את שלהן).

9. ממה התפכחת? מה הדבר שהעיר אותך, טילטל, סדק ולבסוף הצמיח?

כשנסעתי לתאילנד, לעבור ניתוח תחתון, תכננתי לחזור, להחלים ולפתוח עוד מאפיה.

מפגש עם טרנסיות ישראליות צעירות ממעגל הזנות שבאו להתנתח בתאילנד העיף אותי הרחק מאזור הנוחות שלי וגרם לי לחשב מסלול מחדש. לקחתי על עצמי ללוות, להדריך ולהעצים את אחיותי הצעירות, הדומות לי בכל פרט לנסיבות החיים שהתוו לנו גורלות שונים כל כך. זו העשייה המתגמלת ביותר, המתסכלת ביותר והמצמיחה ביותר שאני יכולה לעשות בחיים האלה.

10. מה את מבקשת להעביר הלאה?  "אני מאמינה", עצה או תובנה.

לא הכל אפשר לתקן מיד, לא הכל אפשר לתקן בכלל, לא בכל קרב אפשר לנצח. אחת התכונות החשובות ביותר ללוחמת (וכמעט כל טרנסית חייבת להיות לוחמת כדי לשרוד) היא היכולת להיות עם עצמך, להיות עם מה שאת מרגישה, להכיל את עצמך בטוב וברע. לא להיתלות בתקווה, לא להיגרר לייאוש, לעשות מה שאפשר ולדעת לשחרר היכן שאי אפשר.  

פוסטים נוספים שיעניינו אתכם

יום 43 דנה גת
יום 87 שרה גרוס
יום 359 עמית סנדיק
« הקודם
הבא »
תגובה אחת
  1. רויטל ארבל
    הגב
    יוני 16, 2018 בשעה 11:39 am

    הכל אמת ויציב
    מאחלת המשך חיים מאתגרים אך שלווים
    בהם אפשר לחיות במרכז העולם אבל להמשיך להיות הטיפה הייחודית שאת בזרם

השארת תגובה

ביטול

364+1
361+1

לקראת יומולדת 48 הסתובבו לי מחשבות בראש. טוב, זה לא ממש חריג, כמות המחשבות שמסתובבות אצלי בראש בהחלט יכולה לאכלס ראשים של כפר אפריקאי שלם. חשבתי שאני רוצה חיבורים, שאני סקרנית יותר מתמיד לשמוע מה נשים אחרות עוברות ומה הן חושבות על מה שעברו. חשבתי קהילה. וקשר. והחלטתי ליצור שאלון ובו 10 שאלות עליו תענה בכל יום השנה אישה אחרת, 364 נשים שונות ואני. מוזמנות להצטרף למסע של שנה שלמה. בקריאה, בתגובות או בהשתתפות.

קצת עליי

רואה יופי בכל מקום
עוסקת מזה שנים ארוכות בצפרות משפחתית.
סקרנית היותר, ממציאנית, חולמת, מתייאשת ומנסה שוב
טועה על בסיס קבוע ואז טועה עוד קצת
מאמינה שהלב הוא גמיש, עיוור לצבע, מגדר או צורה.
עוד אני מאמינה כי מבין הסדקים עולה אור והוא החשוב.

הצטרפו לרשימת התפוצה
כמה-שוקלת-האהבה
"כמה שוקלת אהבה"

בהרצאה אני מדברת על קבלה וחמלה, מתוך הסיפור הפרטי שלי אני פורשת בעדינות את החלקים מהם בנויה ההורות שלנו. אני נוגעת באהבה עצמית וביכולת שלנו לקבל את החלקים בנו איתם אנחנו לא שלמים ועל ידי כך לקבל את הילדים שלנו.

לחצו לפרטים
פוסטים אחרונים
  • יומן אמריקה. אוגוסט 8, 2019
  • קולאג' הדרך שלי להגיד את עצמי יולי 21, 2019
  • סיגל יושע יוני 10, 2019
  • מיכל שרגיל בן-סירה יוני 2, 2019
  • יום 365 אני בעצמי (עידית אייזנר) מרץ 5, 2019
עקבו אחרי
  • Facebook
  • Pinterest
  • Instagram
ארכיונים
עיצוב ובניה: לימונדה || סטודיו למיתוג
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס