לא מזמן עברתי דירה. שוב מצאתי את עצמי אורזת את חיי בארגזים. ממיינת ונפרדת. נזכרת ומזילה דמעה.
בקצת יותר מעשור שחלף עשיתי זאת יותר מדי פעמים לטעמי. המעברים לוו בעצב וחששות. ולא סתם. אלה היו נדודים מכורח ואת האוויר שעטף אותם אפיין ריח של טחב ושל החמצה.
המקומות אליהם עברתי היו כל כך שונים זה מזה. גם הנסיבות. גם הסיבות. רק המכנה המשותף: עצב, טחב, חששות והחמצה מחבר את כולם יחד.
הפעם זה היה שונה. המעבר הזה על אף שסימן סוף מריח כמו לחם טרי ודשא.
ולא. הוא לא רק פשוט. כמובן שלא, שהרי מדובר בחיים ובי. ולשנינו לחיים ולי יש נטיה להיות גם וגם וגם.
חיים נשזרים, מלאכה שדורשת חריצות ותבונה. אורך רוח ואהבה גדולה. לפעמים זה מצליח ובימים מסוימים קצת פחות.
בחודש בו התרחש המעבר קרו כמה דברים נוספים: גורת הדבש שלי עלתה לכיתה א'.
ראסטמן נפרד מהראסטות והתגייס ובכך זכה לכינוי "הרמטכ"ל הטבעוני הראשון".
נפרדתי ממקום עבודה שעל פניו נראה היה שהוא ה-אחד לו חיכיתי.
חברה אהובה נפטרה.
כן, ספטמבר עף על עצמו ופינק במגוון אירועים שכל אחד מהם דורש חודש משל עצמו לפחות.
לרגע לא נשמתי. ואז לעוד כמה רגעים. ואז נהייתי חולה.
הכל יחד. מופע מרהיב של החיים. כזה שרשת ישרוטל הייתה מתגאה בו.
ואז, כמו תמיד, הגיע הרגע שראיתי ששוב הגיע הזמן לזוז.
למקום אחר, טוב יותר. שמה שקרה קרה כי בא העת. כל עיקול בדרך מזמין הפתעה. צריך נעליים מתאימות ופלייליסט שנעים להקשיב לו והנה יש כאן הזדמנות להתחדשות.
ועוד איזו הזדמנות.
יש לי בית חדש. ופריסת ה"כוחות" של אהובי חודשה. והנה בניתי לי כאן עוד חדר אחד משלי.
ואתם מוזמנים ללכת איתי בדרך הזו. יש הפתעות מעבר לעיקול ורוב הזמן מזג האוויר ממש ממש בסדר.
שנצא לדרך?
תגובה אחת
השארת תגובה
אהבה יפה שאת , הבלוג כל כך צבעוני בדיוק כמוך
אהבתי את המילים, את הדימויים ומקווה שהבית החדש יהיה ריח של לחם ודבש. את כותבת בשבילי בדיוק בשעה הזאת של עונג שבת