באופן ממש פרדוקסלי (ניסיתם אי פעם להסביר לילד סקרן את המילה פרדוקס?) המושג "דרך" מקבל משמעויות שונות ברגעים שונים.
כמו הרבה מהמושגים שנוכחים בחיינו. תלוי בזמן, במקום שלנו אל מול הדבר. בתחושת ההצלחה או אי ההצלחה שלנו בהקשר לאותו מושג. נו הבנתם. אתם מכירים,הרי לא המצאתי שומדבר חדש.
בימים אלה אני באיזה נסיון להתמקם באופן שיהיה לי נח אל מול המושג דרך.
אבל לא נח לי. השכם הימינית תפוסה עד כדי תפוסה נורא. האם ידעתם שהשכם קשורה לטבור?כואב לי עד שם. ושהטבור קשור לברך, כי גם שם כואב, ולקרסול ומשם בקו נכלולי עד תנוכי האוזניים ובחזרה לכתף.
בשעות מסוימות של היום הדרך נחווית כאין סופית במובן המתיש של האינסופיות. היא מרגישה כמסע אלונקות טיפשי מפרך ולא ברור. היא מתסכלת ומרגיזה. אני לא מבינה את המפה אין לי מושג היכן כוכב הצפון ובכלל למה? למה ללכת? לאן? והדבר הזה שהנוף חוזר על עצמו ובכל פעם אני שוב ושוב נתקלת בדיוק באותה עליה תלולה, חשופה לשמש קופחת פרוצה לרוחות, וכבר אין לי אוויר ואין לה סוף. והיא מתעמרת בי, בי באופן אישי, הכל אישי בשלב הזה של החוויה, כלום לא אנושי או אוניברסלי. היא מרמה כי נדמה לי לפעמים שהנה משהו חדש קורה והוא מישורי ומהנה ואז אני מגלה שזו אותה עלייה תלולה וקיצרת נשימה אני נדהמת איך הצליחה שוב הדרך להביא אותי אל מול אותו נבו טרשי להתמודד עם אותם קשיים או סוגיות.
בשעות או בזמנים אחרים נחווית האין סופיות של אותה הדרך בדיוק כהזדמנות. כאופק פתוח, כחמלה. החמלה שמקופלת באפשרות לנסות שוב על אף ולמרות כל אלף אלפי הפעמים שלא צלחתי, שלא סיימתי את המסלול, שכשלו רגלי או עמס לי הלב או כהו עיני. בשעות הללו הדרך היא אור, ומה שמסתתר בין עיקוליה הינן פקעות של עתיד לבוא, של אופציות מניבות ניצן ופרח ופרי. ואני כמהה למסע ומתרגשת לקראתו. ואני רוצה להתאמץ עוד קצת ושוב ולעלות אל קצה השביל התלול כי שם אני יודעת מחכה כר דשא ואגם לטבול בו ופסגות לבנות שנוגעות בשמיים לוחצות יד לשמש נושקות לכוכבים.
זו אותה הדרך בדיוק אותה אני הולכת או עומדת או מפנה לה גב כל ימי.
זו הדרך שבי ואני בה. אנחנו זוג. ככה נקבע.
והיא איננה טובה או רעה. והיא לא שונה בכל פעם, זו אני שמשתנה. היא נמצאת שם ממתינה, מזמנת לי אתגרים או אפשרויות ואני, אני בוחרת או מתעלמת. צועדת או מהססת. כך או ככה היא שם. ואני גם. זוג.
10 תגובות
השארת תגובה
יש לי בשנים האחרונות הרבה מחשבות על דרך. לא תמיד היו לי, רוב שנותי פשוט הלכתי… לפעמים התלוננתי על המסע לפעמים התרגשתי ממנו. בשנים האחרונות אני שמה לדרך לב, העיקר שמה לב למי אני שהולכת בה כדי לזהות את אותם הנקודות שבהן היא נראית לי אותו דבר ואני הולכת במעגל. לא הדרך היא המעגל-זאת אני ששבויה בו. ואני הולכת עד שאני יוצאת מהמעגל לקו הישר ויוצרת עוד אחד ועוד ישר-דרך עם סלסולים. שולחת כנפיים להצמיד לנעלי ההליכה.<3
המעגל הזה בעיני הוא ספירלה אינסופית. ואני תמיד מאחלת לעצמי שכשאגיע לאותן נקודות בהן כבר ביקרתי. ואני אגיע, זו עובדה הרי, אהייה בכיוון למעלה…ומצד שני, גם אם אהייה בלמטה, ההבנה שאחזור שוב פתאום מעודדת, הזדמנות נוספת ללמוד, לתקן. וכן,לפעמים פשוט ממש נמאס…. תודה ריבי יקרה.
עידית…
כתבת מופלא, נהדר, מחבר כל כך לדרך שלך ואותי לשלי. תודה ❤
תודה רבה חגית. יפה לך ברלין. מאד!
אוי חברה שלי,
כמה שאת כותבת את מחשבותיי ותחושותיי.
תענוג בשותפות הזו..
נשיקות 💋 ותודה!
חמוד. מהרגע הראשון שהסתכלתי לך בעיניים ידעתי. חבר של הלב. חיבוק גדול.
"בי באופן אישי, הכל אישי בשלב הזה של החוויה, כלום לא אנושי או אוניברסלי."
אני כל כך מתחברת למילים הללו. הקשיים, גם אם נדמה שהם גם אצלם, זה תמיד מרגיש הכי אישי שיש.
רוצה לאחל לך הקלה, אבל נראה לי שזה ימיס את העניין והריגוש.
אז אולי רק טיפה פחות מציף וטיפה יותר חומל.
אני מסכימה לפחות מציף ויותר חומל. מבטיחה לספק עיניין גם משם. תודה רבה מותק.
פשוט שירה! איזה כיף שחזרת לכתוב
תודה רבה יקירה. טוב לחזור.