אתם מכירים את הגישה הזו ששולחת אתכן להאיר נקודות בחיים שלכם באור אחר? להתבונן מזווית שונה על אותן העובדות ולהסיק מסקנה אחרת, כזו שתאוורר לכן את הבפנים ותאפשר לכן להמשיך בדרך.
בדרך כלל זה מעצבן. אם אתנסח בעדינות.
בדרך כלל אנחנו מוזמנות לקחת חלק בניסוי הבלתי נתפס הזה כשרע לנו. כשלא זז, תקוע מתסכל ואנחנו על סף ייאוש. ברגעים הללו רשימת הפינות החשוכות בחיינו, הטראומות, החוויות הקשות, הקשרים הסבוכים, החסרים שלנו כל אלה עומדים היכון לתפוס מקום ממש טוב בראש הטור. בגללי קשה הם מתעקשים. בגלל היום ההוא את לא זזה, ובגלל השנים האלה, המורה הרעה, אמא, אבא, דור שני ועוד ועוד. זה עודף המשקל, והוא גנטי. זה בית הילדים. המדריכה בצופים.
לפני קרוב לעשרים שנים למדתי הנחיית קבוצות. באחד הקורסים נשלחנו לקרוא ספר ושמו "שינוי", ספר ותיק ומוערך.
הייתי אז אמא לשני ילדים, אישה צעירה כאובה ומבוהלת. כלואה בתוך מה שהאמנתי שהיא הדרך היחידה להעביר את חיי. לא ראיתי את כל התמונה, לא יכולתי להודות בפני אף אחד ובטח שלא בפני עצמי שאני מהלכת בעולם הזה, נשואה, אמא, חברה ועוד לכאורה חיה אבל בעצם ממש ממש בקושי מצליחה להחזיק את הראש מעל למים העכורים.
כמה דברים שקרו במהלך הלימודים שנמשכו ארבע שנים התחילו לפרוץ חריר, זה הרגיש כמו קרע, ונשמע כמו קילקול אבל בדיעווד זה היה הפתח דרכו התחיל אור לחדור. אחד הדברים הללו היו הקריאה בספר הזה. נכתבו בו דברים רבים בלשון מדעית. אחד מהם, בנאלי ומתבקש היה הרעיון החדשני שאם נמשיך לנסות באותה הדרך נמשיך לא להצליח לשנות.
לקח לי עוד שנים ארוכות להיות אמיצה מספיק.
ואז אחד אחרי השני להעמיד את כאבי ולהתבונן בהם כפי שהם. בצל שהם מטילים על חיי, על הנפח שלהם, הגוון הריח והצבע שהם מעניקים למי שאני. אחד אחד פגשתי בהם, הכרתי בהם, הבנתי איך הנוכחות שלהם בסיפור החיים שלי בונה או הורסת אותי. איך אני נחלשת או מתחזקת בזכות היותם בי.
זה לקח שנים. ואז הגיע החלק בו הפסקתי להשקיע מאמץ בלנתק את כל אותם זיכרונות, אירועים, אנשים חיים ומתים ממני. הפסקתי לתכנן איך אמציא את המכשיר שיסיר בלייזר כל כאב מכביד כל מערכת יחסים מתסכלת.
אחר כך הייתי מסוגלת לאט לאט להבחין איך החוויות שחוויתי עיצבו אותי. חישלו. העשירו. דירבנו. או היוו תירוץ, תקעו, הכבידו.
אחד הדברים המשמעותיים ביותר שהצלחתי להכיל, לקבל ולהתבונן בו בעיניים חדשות היה הדיכאון.
הדיכאון ועוד כמה חברים שלו מתחום הנפש היו דיירים בבית בו גדלתי. זה כמו לגדול ליד מפעל מזהם ולפתח אסטמה. כמו לצלול בקישון ולחלות בסרטן.
כשגדלים עם דיכאון הופכים נגועים בו.
עם הדיכאון ניהלתי את אחד הקרבות הקשים הארוכים המכאיבים והמפחידים מכולם.
להכיר בנוכחותו. לוותר על הנסיון להתכחש לו. להבין אותו את מופעיו ומרכיביו. להבין שהייתי חסרת אונים ואינני אשמה על שלא יכולתי לו. להבין שיש בי משהו ממנו, שגם בי ישנם עקבות.ואז להזדקף,להביט היישר אליו, ולדעת שגם אם הוא חלק ממני הוא לא הכל. ושכמו גל עכור שבא ומרטיב ועוצר נשימה כך גם הוא לרגע מחשיך הכל. אבל רק לפרק זמן.
לדעת שאני לא מפחדת "להשתגע" כי עצב הוא לא שיגעון. ואפשר להגיד היי אני טובעת כאן. אפשר עזרה?
לדעת שבזכות העצב העמוק שאני מכירה אני מכירה עוד כמה דברים לעומק ממש כמו להמציא, לדמיין ולאהוב. כמו לשמוח ולכתוב את הלב בלי להסס.
להיות גאה על שעפתי גבוה כל כך ורחוק גם כשהכנפיים שלי היו פגועות. ושהיום כשאני רואה מבינה ומסוגלת לחמול את מחוללת הדיכאון ואת הילדה שניזונה מקרקע שכזו אני מסוגלת לעוף רחוק יותר, בחן ובקלילות ואפילו לפרוש את כנפיי כסכך מיטיב מפני שמש חורכת מפני ברד שמכה.
זה מכון הכושר התובעני מכולם. המשתלם ביותר שאני מכירה. מכון הכושר של הנפש.
אני יכולה. וכן, גם אתן. לא כל הזמן. לא תמיד. אבל לרוב והרוב.
22 תגובות
השארת תגובה
לא פשוט בכלל לתאר את מה שאת עברת ועוברת. ואת יודעת בחוכמת הלב לתת את המילים הנכונות. קראתי את הפוסט הזה מזמן. ולא היו לי מילים להגיב. חזרתי אליו עכשיו, כשאני חזקה יותר ויש דברים שקצת פחות כואבים.
לא מאמינה שלא הגבתי לתגובה שלך… תודה יקירתי, כולנו טועמים את טעם העצב מפעם לפעם.
אוהבת את האור שבו כתבת על דיכאון, אוהבת בכלל את הכתיבה שלך ואת זווית הראיה שלך.
אוהבת שראית את האור הזה! תודה רבה.
תודה.
<3
בכבוד.
עידית, הפוסטים שלך נוגעים בכל כך הרבה נקודות כואבות ועם זאת תמיד מסתיימים בנימה אופטימית. אני מניחה שזה מה שמאפיין אותך, מציאת הטוב בכל מצב. אני מאוד מתחברת למשפט שכתבת ״ולדעת שגם אם הוא חלק ממני הוא לא הכל..״ זו הנקודה הכי חשובה בעיני וגם אני מאמינה שהדברים שאנחנו עוברים הם חלק מאיתנו אבל לא הכל. ולא רק הם מגדירים אותנו אלא עוד הרבה דברים אחרים שקורים לנו, טובים וטובים פחות.
תודה רבה ויקי. ברוב הימים אני מצליחה לזכור שזה חלק, ישנם ימים שפחות מצליח לי. אבל אז מגיע המחר של הימים האלה.
צריך כל כך הרבה אומץ לכתוב כמו שאת כותבת את מה שאת כותבת, שרק עבור זה את אמורה לטפוח לעצמך על השכם. הדבר החשוב ביותר שאני למדתי לעשות, זה לסלוח לעצמי. זו אמנם עבודה קשה ומתסכלת ולא פשוט להצליח בה, אבל כשיש הצלחה, את ההרגשה קשה להסביר במילים. שווה לנסות בכל פעם מחדש.
וואו, סליחה זה למתקדמים. אני משתפרת מיום ליום! תודה על התגובה.
עידית – תודה על הכנות והפתיחות בה כתבת ובאמצעותן הכנסת אותנו לעולמך! אין ספק שרק מהקושי ומהכאב צומחים וגדלים, וכל הכבוד על האומץ והיכולת להסתכל לכאב בעיניים ולהכיל אותו♥( מגיבה גם בבלוג)
תודה רבה עינב. מרגישה שזה לא אומץ זו אני. ואם בשיתוף שלי אגרום למישהו להרגיש טוב יותר שווה לי מאד.
הדברים נוגעים (דוקרים יותר נכון…) בהרבה מישורים ועדיין אני לא מצליחה לנסח את מה שאני רוצה להגיד. חוץ מזה שאולי כדאי שנסדר לעצמנו איזו מדליה על כך שהגענו עד הלום-אף על פי כן ולמרות הכל. חיבוק גדול.
סומכת עלייך ריבי שתתפרי לנו מדליה לתפארת. הרווחנו ביושר!
כל כך נכון וכל כך יפה. לומדים לחיות עם זה פחות אבל כואב כדברי המשורר, ויש גם תרופות שעוזרות
מה שעוזר טוב בעיני!
כמה שהצבע שלך במסע שלך נותן פרשנות לחיים שלי, גם.
שמח שהכרנו,
כיף שהתחברנו
תודה עליך יא אהובה❤️
חמוד, כידוע לך התחושה הדדית.
פוסט שגורם לחשוב ולסרוק את הקושי, ולהודות על המקומות של חום וקבלה.
למרות הקושי וההתמודדויות הלא פשוטות שלך ושל כולנו, איכשהו את מכניסה אופטימיות ואמונה בשינוי.
מאפשרת לראות את האור הנכנס בסדקים גם בימים יותר חשוכים.
צידה לדרך…
אני באמת באמת מאמינה בטוב, באור, בתנועה ולו הצנועה ביותר. ובצחוקים, כי שומדבר לא שווה בלי צחוקים.
אוהבת את האומץ שלך להתבונן על כל כך הרבה דברים שאנחנו פוחדים להתסכל עליהם, להגיד אותם בקול רם ולהסתכל להם בלבן של העיניים. כל פוסט שלך גורם לי לחשוב על הנושא.. ללכת איתו (יודעת שאחשוב על זה היום ובטח גם מחר)- חיבוק גדול ותדה .
תודה רבה יקירה. את חום וקסם.