24-7
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?
24-7
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?
  • עמוד הבית
  • בלוג
    • סלונה
  • 364+1
  • קצת עליי ועוד טיפונת
  • שנשמור על קשר?

דיכאון באור אחר.

ינואר 29, 2018 22 תגובות

 

אתם מכירים את הגישה הזו ששולחת אתכן להאיר נקודות בחיים שלכם באור אחר? להתבונן מזווית שונה על אותן העובדות ולהסיק מסקנה אחרת, כזו שתאוורר לכן את הבפנים ותאפשר לכן להמשיך בדרך.

בדרך כלל זה מעצבן. אם אתנסח בעדינות.

בדרך כלל אנחנו מוזמנות לקחת חלק בניסוי הבלתי נתפס הזה כשרע לנו. כשלא זז, תקוע מתסכל ואנחנו על סף ייאוש. ברגעים הללו רשימת הפינות החשוכות בחיינו, הטראומות, החוויות הקשות, הקשרים הסבוכים, החסרים שלנו כל אלה עומדים היכון לתפוס מקום ממש טוב בראש הטור. בגללי קשה הם מתעקשים. בגלל היום ההוא את לא זזה, ובגלל השנים האלה, המורה הרעה, אמא, אבא, דור שני ועוד ועוד. זה עודף המשקל, והוא גנטי. זה בית הילדים. המדריכה בצופים.

לפני קרוב לעשרים שנים למדתי הנחיית קבוצות. באחד הקורסים נשלחנו לקרוא ספר ושמו "שינוי", ספר ותיק ומוערך.

הייתי אז אמא לשני ילדים, אישה צעירה כאובה ומבוהלת. כלואה בתוך מה שהאמנתי שהיא הדרך היחידה להעביר את חיי. לא ראיתי את כל התמונה, לא יכולתי להודות בפני אף אחד ובטח שלא בפני עצמי שאני מהלכת בעולם הזה, נשואה, אמא, חברה ועוד לכאורה חיה אבל בעצם ממש ממש בקושי מצליחה להחזיק את הראש מעל למים העכורים.

כמה דברים שקרו במהלך הלימודים שנמשכו ארבע שנים התחילו לפרוץ חריר, זה הרגיש כמו קרע, ונשמע כמו קילקול אבל בדיעווד זה היה הפתח דרכו התחיל אור לחדור. אחד הדברים הללו היו הקריאה בספר הזה. נכתבו בו דברים רבים בלשון מדעית. אחד מהם, בנאלי ומתבקש היה הרעיון החדשני שאם נמשיך לנסות באותה הדרך נמשיך לא להצליח לשנות.

לקח לי עוד שנים ארוכות להיות אמיצה מספיק.

ואז אחד אחרי השני להעמיד את כאבי ולהתבונן בהם כפי שהם. בצל שהם מטילים על חיי, על הנפח שלהם, הגוון הריח והצבע שהם מעניקים למי שאני. אחד אחד פגשתי בהם, הכרתי בהם, הבנתי איך הנוכחות שלהם בסיפור החיים שלי בונה או הורסת אותי. איך אני נחלשת או מתחזקת בזכות היותם בי.

זה לקח שנים. ואז הגיע החלק בו הפסקתי להשקיע מאמץ בלנתק את כל אותם זיכרונות, אירועים, אנשים חיים ומתים ממני. הפסקתי לתכנן איך אמציא את המכשיר שיסיר בלייזר כל כאב מכביד כל מערכת יחסים מתסכלת.

אחר כך הייתי מסוגלת לאט לאט להבחין איך החוויות שחוויתי עיצבו אותי. חישלו. העשירו. דירבנו.  או היוו תירוץ, תקעו, הכבידו.

אחד הדברים המשמעותיים ביותר שהצלחתי להכיל, לקבל ולהתבונן בו בעיניים חדשות היה הדיכאון.

הדיכאון ועוד כמה חברים שלו מתחום הנפש היו דיירים בבית בו גדלתי. זה כמו לגדול ליד מפעל מזהם ולפתח אסטמה. כמו לצלול בקישון ולחלות בסרטן.

כשגדלים עם דיכאון הופכים נגועים בו.

עם הדיכאון ניהלתי את אחד הקרבות הקשים הארוכים המכאיבים והמפחידים מכולם.

להכיר בנוכחותו. לוותר על הנסיון להתכחש לו. להבין אותו את מופעיו ומרכיביו. להבין שהייתי חסרת אונים ואינני אשמה על שלא יכולתי לו. להבין שיש בי משהו ממנו, שגם בי ישנם עקבות.ואז להזדקף,להביט היישר אליו, ולדעת שגם אם הוא חלק ממני הוא לא הכל. ושכמו גל עכור שבא ומרטיב ועוצר נשימה כך גם הוא לרגע מחשיך הכל. אבל רק לפרק זמן.

לדעת שאני לא מפחדת "להשתגע" כי עצב הוא לא שיגעון. ואפשר להגיד היי אני טובעת כאן. אפשר עזרה?

לדעת שבזכות העצב העמוק שאני מכירה אני מכירה עוד כמה דברים לעומק ממש כמו להמציא, לדמיין ולאהוב. כמו לשמוח ולכתוב את הלב בלי להסס.

להיות גאה על שעפתי גבוה כל כך ורחוק גם כשהכנפיים שלי היו פגועות. ושהיום כשאני רואה מבינה ומסוגלת לחמול את מחוללת הדיכאון ואת הילדה שניזונה מקרקע שכזו אני מסוגלת לעוף רחוק יותר, בחן ובקלילות ואפילו לפרוש את כנפיי כסכך מיטיב מפני שמש חורכת מפני ברד שמכה.

זה מכון הכושר התובעני מכולם. המשתלם ביותר שאני מכירה. מכון הכושר של הנפש.

אני יכולה. וכן, גם אתן. לא כל הזמן. לא תמיד. אבל לרוב והרוב.

פוסטים נוספים שיעניינו אתכם

הכל כלול
הדרך ארוכה ומפותלת
רגע בזמן. אמא ובן.
« הקודם
הבא »
22 תגובות
  1. יונית צוק
    הגב
    פברואר 25, 2018 בשעה 7:36 pm

    לא פשוט בכלל לתאר את מה שאת עברת ועוברת. ואת יודעת בחוכמת הלב לתת את המילים הנכונות. קראתי את הפוסט הזה מזמן. ולא היו לי מילים להגיב. חזרתי אליו עכשיו, כשאני חזקה יותר ויש דברים שקצת פחות כואבים.

    • עידית אייזנר
      הגב
      מרץ 10, 2018 בשעה 7:46 pm

      לא מאמינה שלא הגבתי לתגובה שלך… תודה יקירתי, כולנו טועמים את טעם העצב מפעם לפעם.

  2. עדי
    הגב
    ינואר 31, 2018 בשעה 7:10 am

    אוהבת את האור שבו כתבת על דיכאון, אוהבת בכלל את הכתיבה שלך ואת זווית הראיה שלך.

    • עידית אייזנר
      הגב
      ינואר 31, 2018 בשעה 7:09 pm

      אוהבת שראית את האור הזה! תודה רבה.

  3. חגית
    הגב
    ינואר 30, 2018 בשעה 11:52 am

    תודה.
    <3

    • עידית אייזנר
      הגב
      ינואר 30, 2018 בשעה 4:02 pm

      בכבוד.

  4. ויקי
    הגב
    ינואר 30, 2018 בשעה 8:34 am

    עידית, הפוסטים שלך נוגעים בכל כך הרבה נקודות כואבות ועם זאת תמיד מסתיימים בנימה אופטימית. אני מניחה שזה מה שמאפיין אותך, מציאת הטוב בכל מצב. אני מאוד מתחברת למשפט שכתבת ״ולדעת שגם אם הוא חלק ממני הוא לא הכל..״ זו הנקודה הכי חשובה בעיני וגם אני מאמינה שהדברים שאנחנו עוברים הם חלק מאיתנו אבל לא הכל. ולא רק הם מגדירים אותנו אלא עוד הרבה דברים אחרים שקורים לנו, טובים וטובים פחות.

    • עידית אייזנר
      הגב
      ינואר 30, 2018 בשעה 4:03 pm

      תודה רבה ויקי. ברוב הימים אני מצליחה לזכור שזה חלק, ישנם ימים שפחות מצליח לי. אבל אז מגיע המחר של הימים האלה.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    הגב
    ינואר 30, 2018 בשעה 8:13 am

    צריך כל כך הרבה אומץ לכתוב כמו שאת כותבת את מה שאת כותבת, שרק עבור זה את אמורה לטפוח לעצמך על השכם. הדבר החשוב ביותר שאני למדתי לעשות, זה לסלוח לעצמי. זו אמנם עבודה קשה ומתסכלת ולא פשוט להצליח בה, אבל כשיש הצלחה, את ההרגשה קשה להסביר במילים. שווה לנסות בכל פעם מחדש.

    • עידית אייזנר
      הגב
      ינואר 30, 2018 בשעה 4:04 pm

      וואו, סליחה זה למתקדמים. אני משתפרת מיום ליום! תודה על התגובה.

  6. עינב קנלו
    הגב
    ינואר 30, 2018 בשעה 3:50 am

    עידית – תודה על הכנות והפתיחות בה כתבת ובאמצעותן הכנסת אותנו לעולמך! אין ספק שרק מהקושי ומהכאב צומחים וגדלים, וכל הכבוד על האומץ והיכולת להסתכל לכאב בעיניים ולהכיל אותו♥( מגיבה גם בבלוג)

    • עידית אייזנר
      הגב
      ינואר 30, 2018 בשעה 4:07 pm

      תודה רבה עינב. מרגישה שזה לא אומץ זו אני. ואם בשיתוף שלי אגרום למישהו להרגיש טוב יותר שווה לי מאד.

  7. ריבי
    הגב
    ינואר 29, 2018 בשעה 7:53 pm

    הדברים נוגעים (דוקרים יותר נכון…) בהרבה מישורים ועדיין אני לא מצליחה לנסח את מה שאני רוצה להגיד. חוץ מזה שאולי כדאי שנסדר לעצמנו איזו מדליה על כך שהגענו עד הלום-אף על פי כן ולמרות הכל. חיבוק גדול.

    • עידית אייזנר
      הגב
      ינואר 29, 2018 בשעה 8:51 pm

      סומכת עלייך ריבי שתתפרי לנו מדליה לתפארת. הרווחנו ביושר!

  8. שלומית
    הגב
    ינואר 29, 2018 בשעה 7:35 pm

    כל כך נכון וכל כך יפה. לומדים לחיות עם זה פחות אבל כואב כדברי המשורר, ויש גם תרופות שעוזרות

    • עידית אייזנר
      הגב
      ינואר 29, 2018 בשעה 8:51 pm

      מה שעוזר טוב בעיני!

  9. אמיתיי
    הגב
    ינואר 29, 2018 בשעה 7:26 pm

    כמה שהצבע שלך במסע שלך נותן פרשנות לחיים שלי, גם.
    שמח שהכרנו,
    כיף שהתחברנו
    תודה עליך יא אהובה⁦❤️⁩

    • עידית אייזנר
      הגב
      ינואר 29, 2018 בשעה 8:52 pm

      חמוד, כידוע לך התחושה הדדית.

  10. אסנת ברק
    הגב
    ינואר 29, 2018 בשעה 6:45 pm

    פוסט שגורם לחשוב ולסרוק את הקושי, ולהודות על המקומות של חום וקבלה.
    למרות הקושי וההתמודדויות הלא פשוטות שלך ושל כולנו, איכשהו את מכניסה אופטימיות ואמונה בשינוי.
    מאפשרת לראות את האור הנכנס בסדקים גם בימים יותר חשוכים.
    צידה לדרך…

    • עידית אייזנר
      הגב
      ינואר 29, 2018 בשעה 8:53 pm

      אני באמת באמת מאמינה בטוב, באור, בתנועה ולו הצנועה ביותר. ובצחוקים, כי שומדבר לא שווה בלי צחוקים.

  11. נורית בן משה
    הגב
    ינואר 29, 2018 בשעה 4:56 pm

    אוהבת את האומץ שלך להתבונן על כל כך הרבה דברים שאנחנו פוחדים להתסכל עליהם, להגיד אותם בקול רם ולהסתכל להם בלבן של העיניים. כל פוסט שלך גורם לי לחשוב על הנושא.. ללכת איתו (יודעת שאחשוב על זה היום ובטח גם מחר)- חיבוק גדול ותדה .

    • עידית אייזנר
      הגב
      ינואר 29, 2018 בשעה 4:58 pm

      תודה רבה יקירה. את חום וקסם.

השארת תגובה

ביטול

364+1
361+1

לקראת יומולדת 48 הסתובבו לי מחשבות בראש. טוב, זה לא ממש חריג, כמות המחשבות שמסתובבות אצלי בראש בהחלט יכולה לאכלס ראשים של כפר אפריקאי שלם. חשבתי שאני רוצה חיבורים, שאני סקרנית יותר מתמיד לשמוע מה נשים אחרות עוברות ומה הן חושבות על מה שעברו. חשבתי קהילה. וקשר. והחלטתי ליצור שאלון ובו 10 שאלות עליו תענה בכל יום השנה אישה אחרת, 364 נשים שונות ואני. מוזמנות להצטרף למסע של שנה שלמה. בקריאה, בתגובות או בהשתתפות.

קצת עליי

רואה יופי בכל מקום
עוסקת מזה שנים ארוכות בצפרות משפחתית.
סקרנית היותר, ממציאנית, חולמת, מתייאשת ומנסה שוב
טועה על בסיס קבוע ואז טועה עוד קצת
מאמינה שהלב הוא גמיש, עיוור לצבע, מגדר או צורה.
עוד אני מאמינה כי מבין הסדקים עולה אור והוא החשוב.

הצטרפו לרשימת התפוצה
כמה-שוקלת-האהבה
"כמה שוקלת אהבה"

בהרצאה אני מדברת על קבלה וחמלה, מתוך הסיפור הפרטי שלי אני פורשת בעדינות את החלקים מהם בנויה ההורות שלנו. אני נוגעת באהבה עצמית וביכולת שלנו לקבל את החלקים בנו איתם אנחנו לא שלמים ועל ידי כך לקבל את הילדים שלנו.

לחצו לפרטים
פוסטים אחרונים
  • יומן אמריקה. אוגוסט 8, 2019
  • קולאג' הדרך שלי להגיד את עצמי יולי 21, 2019
  • סיגל יושע יוני 10, 2019
  • מיכל שרגיל בן-סירה יוני 2, 2019
  • יום 365 אני בעצמי (עידית אייזנר) מרץ 5, 2019
עקבו אחרי
  • Facebook
  • Pinterest
  • Instagram
ארכיונים
עיצוב ובניה: לימונדה || סטודיו למיתוג
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס