בלוג

  אני זוכרת אחר צהריים אחד, בת עשרה צעירה מאד, ואני מקדימה לחזור הביתה מחברה. כשאני נכנסת הביתה אני "תופסת" את אמא שלי מכינה לעצמה "לחם מטוגן". והמשפט הראשון שיוצא לה מהפה הוא : למה הקדמת, לא רציתי שתראי אותי עושה את זה!!! נכנסתי הביתה ואמא שלי הכינה לעצמה לחם

בכלל תכננו לנסוע לגן החיות התנכ"י אבל וירוס בטן עצבני במיוחד התביית על תמרה. הייתה אכזבה, כצפוי ולפנינו נפרסה שבת שלמה, ילדה ואמא הרוסות מלילה בלי שינה ומתבגר טעון כתותח בחומר ממנו נוצרות אגדות על גיל ההתבגרות. עשיתי מה שיכולתי, נימנמתי על הספה משך שניים וחצי סרטים של דיסני. בחשתי

  אתם מכירים את הגישה הזו ששולחת אתכן להאיר נקודות בחיים שלכם באור אחר? להתבונן מזווית שונה על אותן העובדות ולהסיק מסקנה אחרת, כזו שתאוורר לכן את הבפנים ותאפשר לכן להמשיך בדרך. בדרך כלל זה מעצבן. אם אתנסח בעדינות. בדרך כלל אנחנו מוזמנות לקחת חלק בניסוי הבלתי נתפס הזה כשרע

רגע בזמן. קצת לפני שמונה בערב. גשם בחוץ ובאלוף שדה פקוק. תמיד פקוק. נער הזהב ואני באוטו. ושקט שמונח עלינו ובין שנינו כמו שמיכה מגרדת ודחוסה. שקט שהוא ההיפך ממה שקורה בתוך שלנו. קחי אותי לאבא הוא מבקש חצי שעה קודם. ואל תעלבי. זה לא קשור אלייך. אני חולה  והכל

באופן ממש פרדוקסלי (ניסיתם אי פעם להסביר לילד סקרן את המילה פרדוקס?) המושג "דרך" מקבל משמעויות שונות ברגעים שונים. כמו הרבה מהמושגים שנוכחים בחיינו. תלוי בזמן, במקום שלנו אל מול הדבר. בתחושת ההצלחה או אי ההצלחה שלנו בהקשר לאותו מושג. נו הבנתם. אתם מכירים,הרי לא המצאתי שומדבר חדש. בימים אלה

לפני איזשהו זמן גורת הדבש שלי הירהרה בקול רם בעוד היא מתקלחת ואני יושבת במקום הראוי לאימהות חרופות: מכסה האסלה. אמא, כך פצחה, אני שונה את יודעת? ובטרם הספקתי לענות המשיכה בפסקנות ואמרה: את בטח יודעת כי גם את שונה. במה אני שונה נזעקתי? נו אמא ענתה הילדה המופלאה הזו

לא מזמן עברתי דירה. שוב מצאתי את עצמי אורזת את חיי בארגזים. ממיינת ונפרדת. נזכרת ומזילה דמעה. בקצת יותר מעשור שחלף עשיתי זאת יותר מדי פעמים לטעמי. המעברים לוו בעצב וחששות. ולא סתם. אלה היו נדודים מכורח ואת האוויר שעטף אותם  אפיין ריח של טחב ושל החמצה. המקומות אליהם עברתי