לפני איזשהו זמן גורת הדבש שלי הירהרה בקול רם בעוד היא מתקלחת ואני יושבת במקום הראוי לאימהות חרופות: מכסה האסלה.
אמא, כך פצחה, אני שונה את יודעת? ובטרם הספקתי לענות המשיכה בפסקנות ואמרה: את בטח יודעת כי גם את שונה.
במה אני שונה נזעקתי? נו אמא ענתה הילדה המופלאה הזו שלי, איך שאת נראית, בכלל לא כמו כל האימהות, והעבודה שלך, במה בכלל את עובדת?
נו תמרה, באמת…
אמא, במה את עובדת? מה תהיי כשתהיי גדולה? אולי תבחרי כבר? למה את חייבת להיות שונה?
תמיד חלמתי שתהייה לי חנות פרחים. כי אין דבר מרגש יותר ממה שצומח ובצבע. אז הייתה לי.
ואז ממש רציתי לעצב סטים לצילומים, אוכל, צילומי אוכל. אז עשיתי.
וממש ממש רציתי לעצב בגדים במידות שלי אבל לא בשחור ובלי אבני חן בחזה או נמר או הדפס כסוף, אבל לא למדתי אז חשבתי ומצאתי: התחלתי בעיצוב תיקים צבעוניים וכך חקרתי ולמדתי את הנושא וכשהגיע הזמן עשיתי בגדים שעד היום הלב שלי רוקד כשאני נזכרת בהם.
ילדתי פעם, פעמיים שלוש וארבע.
על הדרך למדתי הנחיית קבוצות. וחקרתי לעומק אכילה ועודף משקל ויחסים של נשים עם עצמן. בחנתי אימהות ובנות, משפחות וחברות.
במשך שמונה שנים עבדתי בלאהוב מאד וחזק ובמלוא השמחה שהתאפשרה לי ובעיקר בכל האמונה שהצלחתי להמציא 12 ילדים שלא ילדתי אבל מישהו האמין שאני טובה מספיק כדי לחמול אותם.
ועל הדרך כתבתי. ויצרתי קולאג'ים שאיחו פצעים. שחיברו קרעים בנפש שלי אבל לא רק.
בין לבין שאלתי את עצמי עשרות פעמים מה יהיה הסוף שלי? ואולי די כבר לזוז? ולמה אני לא…? והצהרתי בפני ולא רק שאני אבודה. שלא עשיתי כלום שום הישג לא נרשם לזכותי. ואיך אתפרנס. וכנראה שנידונתי לכישלון. ועוד. כן יש עוד.
אז אמא, במה את עובדת?
בקולאג'. אני עובדת בסך כל החוויות שלי והחמלה שבי. אני עובדת בלחבר קרעים בשילוב צבעים באריגת מילים לסיפור חיים.
אני עובדת בלאהוב, וזו העבודה הכי מתגמלת וקלה.
3 תגובות
השארת תגובה
אני כל כך אוהבת את איך ומה שאת כותבת. ואני חושבת, שאת עובדת בלהיות את. ובכל שלב בדרך זה מביא אותך למקומות חדשים ומפתיעים. את אמנית בהווייתך, יצירתית וחכמה, ואפשר לעשות עם זה כל כך הרבה דברים. אז את עושה. משתמשת בכל החומרים שיש לחיים להציע. ועוד נכונו לך ולכל מי שמסביבך דברים מופלאים. איזה כיף שאת משתפת אותנו, חושפת גם את מאחורי הקלעים. ברכות לבית החדש של הבלוג ❤
לאהוב
באמת הכי מתגמל
תודה
❤
אוהבת אותך מאד מעריכה השראה